מקורותיו ההיסטוריים של האדם הסביר ושמותיו החלופיים [1]
 
"האדם הסביר הוא דמות דמיונית המייצגת את דרכי ההתנהגות וערכי המוסר המקובלים בציבור. בפועל האדם הסביר הוא, בלית ברירה, בית המשפט. בית המשפט משמש פה לאדם הסביר. בשמו של האדם הסביר הוא קובע את דרכי ההתנהגות הראויה ואת ערכי המוסר המחייבים".[2]
 
במהלך המאה התשע-עשרה התעורר לחיים כלי חדש (האדם-הסביר) בידיהם של השופטים האנגלים, כלי שהציע דרך חדשה להכרעה בתיקים שנידונו בפני בית המשפט. היחסים בין "האדם-הסביר" ושמותיו החלופיים, הפכו להיות בלב הדיון הציבורי ב-1932, אך גרסאותיו החלופיות של "האדם" עצמו נזרעו במשך יותר ממאה שנה קודם לכן. מנגד יש הטוענים כי מקור האדם-הסביר הינו במשפט-הרומי –  טענה שתופרך בהמשך:
 
מבנה אדם-הסביר הגיע לעולם בעיקר לאחר הקמת המועצה המשולבת לדיווח החוק ב-1865. זאת משתי סיבות עיקריות, האחת, העקביות בדיווח; השנייה, המרכזיות של הדיווח. שתי סיבות אלו הקלו שימוש חוזר בביטויים כבסיס למבחן שיושם על ידי בתי המשפט.
 
מקור האדם הסביר במשפט הרומי, האמנם? כאמור, יש הטוענים כי מקור האדם-הסביר הינו במשפט-הרומי "בחובה להפעיל טיפול-סביר" טענה שנראית כאינה נכונה ממספר סיבות: ראשית, הדבר שנוי במחלוקת ואינו נחשב כעובדה ללא-עוררין; שנית, החובה להפעיל טיפול-סביר תורגמה שונה בשפות שונות, לדוגמא בפרשת קוגס נ' ברנרד המונח תורגם כאב החרוץ (diligent) ביותר של המשפחה.[3] שלישית, למרות שיש קשר בין המושג חובה (duty) למושג טיפול (care) במשפט-הרומי ודיני הקניין, השימוש הראשון במבנים השונים של האדם-הסביר לא הזכיר את המשפט-הרומי כלל, בנוסף יש מעט מאוד קשרים בין סטנדרט הטיפול במשפט-הרומי לדיני הקניין הרוחני, לכן נראה כי המשפט-הרומי לא היה המרכיב הדומיננטי ביצירת האדם-הסביר.[4]
 
מבנים רבים לאדם-הסביר נוצרו במהלך השנים במגוון רחב של דינים - לרבות דיני נזיקין, דיני קניין רוחני, והמשפט הפלילי. בין היתר כדרך לתחום את שיקול דעתם של המושבעים בשיטה האדברסרית;[5] לשמר את המשפט הנהוג באותה התקופה; לתת העדפות לבעלי עסקים בשני אופנים עיקריים: הראשון הוא ההכשרה של אחריות נזיקית. השני, מתייחס רק לאדם המיומן באמנות (אדם עליון לא-סביר) הממוקד בשיפור ניסוח מפרט הפטנטים. הדבר לא מפתיע בהתחשב בכך שהרפורמות הפרוצדורליות של המאה התשע-עשרה היו פרו-קפיטליסטיות. הגבלת האחריות ברשלנות להתנהגות שהיא "סבירה" פירושה שלא כל הנזק שנגרם מפעולותיהם של עסקים היה בר פיצוי.
 
המבנים השונים של האדם-הסביר יצרו דרך חדשה לחוק לראות ולשפוט אנשים בחברה - למרות שחלקן של ההשפעות רק חיזקו את התהליכים וההטיות שכבר היו קיימים בחברה, לדוגמא: ביקורת פמיניסטית למבחן הגבר הסביר, הגורסת כי מדובר במבחן עם הטיה גברית.[6] המחקר המבנה המשפטי ההיסטורי של האדם-הסביר התמקד בעיקר בדיני הנזיקין. ישנם שני מבנים נוספים שצריך לתת עליהם את הדעת: הראשון, האדם-השקול (prudent-man); השני, האדם-השקול-בעסקים (prudent-man-of-business). הדמיון בין המבנים (prudent) עשוי להתבסס על העובדה שבמידה רבה אנשי עסקים היו הנאשמים העיקריים בסכסוכים מסחריים שהביאו להתדיינות משפטית בתחומים אלו.
 
ההחלטה המתועדת הראשונה שבה השתמשו במונח "הגבר-הסביר" מקורה בשנת 1856 בדיני הרשלנות.[7] למרות שבמהלך ההיסטוריה נעשה שימוש במבחנים דומים למיהות האדם-הסביר, כגון: "טיפול-רגיל" "ומיומנות" בבחינת הרשלנות, רק בשנת 1932 המונח האדם הסביר קיבע את מקומו כשהוזכר בבית הלורדים בפרשת דוניהיו נ' סטיבנסון.[8]
 
לסיכום, נראה כי מקורו של האדם-הסביר, החל להתגבש במאה ה-19 והתקבע במאה ה-20. האדם-הסביר נוצר בעקבות הרצון לשמר את המצב המשפטי הקיים, לתחום את שיקול דעתם של המושבעים ולהוות כלי המטיב עם בעלי העסקים באותה התקופה.