היסטוריה נכתבת ומשוכתבת הרבה פעמים.

וובכן בעבר הייתה ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים.

חוסר בארכיון עמיד ובאמצעי תקשורת שיחלקו על דעות המנצח + היסטוריונים שב 90% מהפעמים היו חלק מהצד המנצח. גרמו לכך שההיסטוריה תצטייר כמו שהמנצח רצה לגרום לה להצטייר.

והיום איך נכתבת ההיסטוריה?

עקב ההתפתחות המהירה של אמצעי התקשורת בשנים האחרונות. ובפרט התפתחות העיתונות המבקרת.

נוצר מצב חסר תקדים שבו ההיסטוריה נכתבת על ידי התקשורת.

האם אמת היסטורית ניתנת לשינוי?

לצערי התשובה החד משמעית לשאלה הזו היא כן

ברגע שעובר מספיק זמן  ובמידה ואתה יוצר הד מספיק גדול ואתה מתבל את השקר שלך בטיפה אמת היסטורית.

אז בעזרת התקשורת (שתסקר את ההד שיצרת) ההיסטוריה היא ככלי משחק בידיך.

לאחר שהבהרנו את הנקודה הזו נחזור לנושא העיקרי.

מה בעצם טוענים הפלשתינאים

אז כך לפי טענותיהם בשנים 1947 - 1949 ביצעו הכוחות היהודיים שורות של מעשי טבח וגירוש שיטתי ומכוון של מאות אלפי פלשתינאים בכוח הזרוע.

והאמת על יום הנכבה!

תוכנית החלוקה

בשנת 1947 התקבלה באו"ם ההצעה לפצל את שטח ישראל לשתי מדינות.

מדינה ישראלית אחת ומדינה פלשתינאית אחת כאשר ירושלים תהיה שטח מפורז שלא שייך לאף אחת מהמדינות.

הציבור היהודי שחי בישראל הסכים לתוכנית החלוקה אך הציבור הערבי דחה אותה.

אך מכיוון שההצעה התקבלה באו"ם ובתקופה ההיא שטח ישראל היה בשליטת הבריטים ההצעה התקבלה.

מלחמת העצמאות

"זו  תהיה  מלחמת  השמד  וטבח  שייזכר  לדורות...  בדומה 

לשחיטות  המונגולים  ומסעי  הצלב".

את הברכה המרנינה הזאת שלח לנו עזאם פחה מזכ"ל הליגה הערבית ב 15 למאי 1948. היום בו הוכרזה מדינת ישראל.

חשוב לדעת כי מלחמת העצמאות הישראלית החלה בנובמבר 1947 חצי שנה לפני הקמת מדינת ישראל.

ובעצם נפתחה יממה אחת לאחר אישור תוכנית החלוקה באו"ם המלחמה בעצם החלה ב 30.11.1947

בתחילה זו הייתה מלחמה מבית כאשר ערביי הארץ החלו בתקיפה.

עזרת הטבח בדיר יאסין

ב 09.04.48 הפיצו הערבים עלילת שווא אשר עד היום מוכרת כטבח דיר יאסין.

מטרת הערבים הייתה כפולה.

1. לדרבן את לוחמיהם על ידי הפצת שקרים על רצח שמבוצע על ידי היהודים.

2. לגרום למדינות ערב (אשר עדיין לא הצטרפו למלחמה) להצטרף למלחמה.

בפועל לא בוצע טבח בכפר דיר יאסין אך כן היתה לחימה.

הערבים הכריזו על רציחת 200 איש מתושבי הכפר כולל מקרי אונס והתעללות בגופות.

כיום ידוע כי בלחימה בפועל נהרגו בין 94 - 120 איש בכפר ורובם היו לוחמים או לחילופין הגישו עזרה ללוחמים.

בנוסף על כך סיפור הטבח הפך לאחת העזרות הגדולות יותר שהתרחשו בלחימה ובעצם מנע שפיכת דם מיותר.

מכיוון שסיפור הטבח הפחיד את התושבים הערבים. כך שלאחר מכן מרבית הכפרים הערבים נכבשו ללא קרב.

ובדיוק מסיבה זאת נמנעו המחתרות מלהפריך את האשמות.

גירוש או נטישה?

"ידידנו" הפלשתינאים מאוד אוהבים להזכיר פעם אחר פעם את ה"גירוש" השיטתי שבוצע בהם.

ואת "עקירתם" מביתם רכושם ולעיתים אפילו ממשפחתם והכל לצורך הטיהור האתני של מדינת ישראל.

לפעמים נראה כאילו אנחנו צריכים להתנצל על כך שהם הפסידו במלחמה שהם התחילו.

ישראל מפסידה במלחמת ההסברה שלא באשמתה.

האם משהו יכול לרגש יותר מסבא שעל ערש דווי מעביר לנכדו מפתח לדירה שכבר לא שם שנמצאת על שטח שכבר לא שלהם?

התשובה היא שכאשר יודעים את האמת התמונה הזאת מתגלה במערומיה.

ורק כאשר שומטים את היסודות מתחת לרגלי השקר ניתן לראות את האמת.

גירוש?

להגיד שלא היה כלל גירוש זה שקר להיסטוריה.

בוצע גירוש אך ממש לא שיטתי וממש לא בכמויות שהפלשתינאים אוהבים לתאר.

ולצערי war is a bitch ואלו חלק מתוצאות המלחמה.

האמת הגדולה שהפלשתינאים אוהבים להסתיר היא כי מרבית הפלשתינאים כלל לא גורשו ואף לא קרוב לכך.

האמת היא שחלקם נטש מפחד הקרבות. ואלו שנשארו התבקשו לעזוב על ידי הוועד הערבי העליון.

רובם הגדול של הפלשתינאים כלל לא חוו את הגירוש שהם כל כך אוהבים לבכות עליו.

דקת הדומיה

65 שנה לאחר המתואר מעלה קמו קבוצה של סטודנטים ישראלים ששייכים לצד השמאלי קיצוני של המפה הפוליטית.

סטונדטים אשר ניזונים ומאמינים לסיפורי הפלשתינאים

והחליטו להכריז על יום הנכבה כעל יום אבל לאומי יום אשר אותו הם מתכוונים לכבד בדקת דומייה. ועל ידי כך לבזות

את המדינה, את ההיסטוריה, את האמת, ואת אבותיהם אשר נלחמו, נפצעו, ואף נהרגו בקרבות על הקמת מדינת ישראל.

מבחינתי יום הנכבה זה יום שבו אני תולה דגל ישראל בחצר, שומע מוזיקה ישראלית, וזורק כמה בשרים לאש.

הרי ביום הזה אני חוגג עצמאות