חומש במדבר פותח בציווי למשה רבינו למנות את עם ישראל.
הרב שמשון רפאל הירש מחדד את ההדגשה של הפסוק על כך שהציווי נאמר במדבר סיני, והוא מבאר- שלכאורה נשאלת השאלה איזה צורך צבאי או מדיני היה במפקד האוכלוסין הזה?
ואמנם התורה עונה ואומרת שהמפקד היה במדבר סיני, זאת אומרת שההקשר שלו היה מנין הגברים בעם, שקיבלו את התורה וחונים מסביב למשכן העדות שבמרכז מחנה ישראל.
 
ובעצם, גם רש״י רומז לכך, ומביא את דברי חז״ל- שמתוך החביבות שיש לעם ישראל בעיני ה׳ הוא מונה אותם שוב ושוב.
 
החביבות של עם ישראל אצל בורא עולם, כפי שנאמר במשנה במסכת אבות- ״חביבים ישראל שנקראו בנים למקום... חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה״... מוזכרת בפירוש בתורה בכמה מקומות, ביניהם בספר דברים- ״כי מאהבת ה׳ אתכם... בנים אתם לה׳ אלוהיכם... ובך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה״.
 
רבינו יונה מגירונדי מסביר את חשיבותה של ההכרה ביחס החם שיש בין היהודי לבין בורא עולם- ״הפתח הראשון הוא שידע האדם העובד ערך עצמו, ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו וגדולתם וחשיבותם וחיבתם אצל בורא עולם, וישתדל ויתחזק להעמיד עצמו במעלה ההיא ולהתנהג בה תמיד... ויצא לו מזה כי כאשר יתאוה תאוה... יבוש מעצמו ויבוש מאבותיו וישיב לנפשו ויאמר- אדם גדול וחשוב כמוני... איך אעשה הרעה הגדולה הזאת״...
 
תיאוריית רמות ההבניה מבדילה בין רמת הבניה גבוהה לנמוכה, ברמה הגבוהה האדם מסתכל על אירוע או אובייקט במבט מרוחק מלמעלה, והוא לא מתרכז בפרטים ובהקשר ספציפי אלא בהגדרה הכללית של הדבר.
לעומת זאת ברמה הנמוכה, האדם מסתכל מקרוב על האובייקט או האירוע, ומתרכז בהקשר הספציפי שלו, ובפרטים הקטנים המאפיינים אותו.
החוקרים טרופה וליברמן הוסיפו להסביר שמה שקובע את רמת ההבניה שלנו, הוא המרחק הפסיכולוגי מן האירוע או האובייקט, זאת אומרת שככל שהמרחק גדל, נסתכל ברמת הבניה גבוהה, וככל שהמרחק יקטן, נשתמש ברמה הנמוכה.
 
המרחק הפסיכולוגי בנוי מארבעה קטגוריות אשר משפיעות ומושפעות האחת מן השניה- 1: מרחק טמפוראלי. (הווה לעומת עבר או עתיד). 2: מרחק סוציאלי. (אני או זולתי). 3: מרחק פיזי. (אירוע או אובייקט קרוב או רחוק). 4: מרחק של היפותטיות. (עד כמה יש הסתברות להתרחשות). 
החוקרים מסבירים שלארבעת המימדים הללו ישנה השפעה על ההתנהגות, החל מניבויים וחשיבה, וכלה במשא ומתן.
 
אם ננסה להשתמש במושגי בתיאוריה, על האמונה היהודית, נראה כי נמצא את עצמנו במבוך של סתירות.
מחד גיסא, אלוקים רחוק מאיתנו בכל המימדים. 1: טמפוראלית- אנחנו מאמינים שאלוקים הוא מעל מגבלות הזמן, ״היה הווה ויהיה״ וכמו שכתוב ״אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוהים״. 2: סוציאלית- כפי שאמר הנביא ישעיהו- ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי״ וכמו שנאמר בפיוט אדון עולם- ״והוא אחד ואין שני להמשיל לו להחבירה״. 3: פיזית- חז״ל מתארים לנו את שבעת הרקיעים שבין כל אחד מהם יש מרחק של מהלך 500 שנה... ומעל כולם שוכן כסא הכבוד. 4: היפוטתית- אין לנו כל השגה במהותו של הבורא, ואף לא בדמותו. היהדות שוללת כל הגשמה של האל, ומלבד המסורת שהוא מגלה לאבותינו, אין לנו כל תפיסה ישירה ביחס אליו. כמו שאומרים בנוסח עיקרי האמונה של הרמב״ם- ״אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל״.
 
ומאידך גיסא, אלוהים מתאר לנו בתורתו את אהבתו אלינו, כאהבת אב לבניו, והוא מצפה מאיתנו גם כן לאהבה אליו כמו שאומרים בקריאת שמע- ״ואהבת את ה׳ אלוהיך״...
היהדות מאמינה בהשגחתו הפרטית של הבורא על כל אדם כמו שכתוב- ״משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים״. ״ארץ אשר עיני ה׳ אלוהיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה״.
ליהודי יש את מצות התפילה, ואת מאה הברכות שתיקנו לנו חז״ל בכל יום, כך שלמרות המרחק ולמרות איסור ההגשמה, הוא משוחח עם בוראו בכל יום עשרות רבות של פעמים.
 
מהו אם כן המרחק הפסיכולוגי שלנו ביחס לאלוהים?
ומהי רמת ההבניה שלנו למציאות הגשמית והמעשית של חיינו במבט של אמונה?
יש לנו את נוכחותו המתמדת של בורא עולם בחיינו, אך בה בעת הוא טמיר ונעלם מאיתנו. דוד המלך אומר בתהלים- ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ אך למרות נוכחותו החזקה של אלוהים בתודעת האדם המאמין, עדיין הוא רחוק מאיתנו מרחק שאין גדול ממנו.
 
כאשר יהודי הגיע לבית המקדש, הוא אמנם ראה את עשרת הניסים התמידיים שהיו בו, וחש את רוממות קדושת המקום. אך עדיין לא ראה שום רמז לנוכחותו של הבורא, כשם שכיום בבית הכנסת אין מאומה, מלבד ארון הקודש עם ספרי התורה.
ולכן מוטלת החובה על המתפלל לראות את עצמו עומד לפני מלך מלכי המלכים, אך זהו תהליך נפשי פנימי, ולא מוחשי כלל.
 
היהודי מאמין בהשגחת האל על ברואיו כמו שכתוב בתהלים- ״באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה... עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו״... אך בה בעת הוא לא משתמש בשום אמצעי ויזואלי מלבד אמונתו הפנימית.
כמו כן האמונה בביאת המשיח ובחיי העולם הבא, מרוחקת מאיתנו מרחק טמפוראלי רב, ואף דורשת מאיתנו לצייר מציאות שונה מאוד מן המציאות העכשווית בהווה.
 
חובת האמונה והבטחון, ומצוות התפילה והברכות מקרבות אמנם אל ליבנו את מציאות הבורא, למציאות העכשווית של חיינו כאמת מוחלטת וודאית, ואף כחלק מהווייתנו האישית כמו שנאמר- ״ואתה מחיה את כולם״ וכמו שמברכים בכל בוקר- ״אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא... אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי״. אך יחד עם זאת איסור עשיית פסל ומסכה, והידיעה שהבורא אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, מותירה אותו רחוק מאיתנו בתכלית הריחוק.
 
יתכן שדוקא השילוב בין הקירבה והריחוק שהזכרנו, יוצר את האמונה השלמה. ההכרה במרחק ובפער שיש בין הבורא לברואיו, מאפשרת לנו להאמין באופן של הסתכלות מלמעלה, ברמת הבניה גבוהה שאינה תלויה בפרטים ובהקשרים זמניים וספציפיים אלא מקיפה את כל חיינו ואת כל עולמנו. ומאידך גיסא לשלב רמת הבניה נמוכה, שיורדת לחיי היום יום ונוגעת לכל תפילה ולכל ברכה ולכל מצווה ולכל אירוע בחיינו, ומכניסה את נוכחות הבורא לתוך חיינו האישיים והיום יומיים.
 
יהודי מזכיר את שם ה׳ ומודה לו, בכל פעם שהוא מתפנה ובכל פעם שהוא אוכל, ובה בעת הוא מזכיר שהוא ״מלך העולם״.
זאת אומרת, שיחד עם הפער והמרחק הפסיכולוגי הגדול כל כך, יש באמונה היהודית גם רמת הבניה נמוכה ופרטנית, המתאימה לחיי העולם הזה.
 
וכפי שנאמר- ״בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך״.