בפרשת השבוע אנו מתוודעים למאורעות מחלוקת קורח ועדתו עם משה רבנו.
מי היה אותו קורח?
 
חז״ל מספרים לנו שקורח היה ״מטועני הארון״ , זאת אומרת שהוא נבחר לשאת את ארון הברית במסעות בני ישראל במדבר. תפקיד זה מעיד על גדולתו היות ובכדי לשאת את הארון היה על הלויים להיות ברמה רוחנית של דבקות מוחלטת בבורא ללא כל מחשבה זרה, שאם לא כן היו נענשים מיד. ובשל כך אומרים לנו חז״ל שמשפחת בני קהת היתה הקטנה מבין משפחות הלויים, היות והם היו נושאי הארון, וכשהיו נכשלים בנשיאתו הראויה לו, היו נענשים ומתים.
 
ואף על פי כן, קם קורח והעז לערער ולחלוק על נשיאותו של משה רבנו ועל נבואתו.
מה עמד בבסיס המחלוקת הזו?
 
חז״ל מסבירים שקורח קינא במינוי שמסר משה לאליצפן בן עוזיאל, וסבר שמשה היה צריך להעניק לו את התפקיד. בנוסף היתה לו תרעומת על משה רבנו, מהטקס של כניסת שבט לוי לתפקידו במשכן.
הלויים נצטוו לגלח את כל שיערם לחלוטין, ואז אהרן הכהן הניף כל לוי ולוי כפי שעשו למנחות שהוקרבו במשכן על המזבח, וכך התקדשו הלויים.
ובמדרש מסופר שקורח חזר לאוהלו לאחר מכן, והיות והוא היה קירח לחלוטין, לא הצליחו כלל לזהות אותו. וכאשר הוא סיפר על מה שקרה בטקס, ואיך שאהרן הכהן הניף אותו לארבע רוחות השמים, אמרה לו אשתו שאסור לו להבליג על השפלה כזו, וזה מה שהתחיל להניע את גלגלי המחלוקת.
 
בתחילת הפרשה נאמר שגם און בן פלת השתתף במחלוקת, אולם בסוף הסיפור הושמט שמו. ואומרים חז״ל שאשתו הצילה אותו מהגורל המר של עדת קורח, ושכנעה אותו שבין כך ובין כך, לא הוא יהיה המנהיג אלא או משה רבנו או קורח, ואם כן מה לו ולצרה הזו.
 
מהו המסר העולה מכל זה?
איך משתלבים המאוויים והתחושות האישיות, עם הערכים המוסריים והדתיים יחדו?
מדוע הקנאה וההשפלה גורמים לאדם לשנות את תפיסתו הדתית, שהאמין בה עד היום בכל ליבו?
 
אמנם גם בזמננו ניתן להבחין בתופעה דומה.
צעירים רבים שחוזרים בתשובה או להיפך עוזבים את הדת, מגיעים לשינויים הללו מתוך משברים או חוויות נפשיות שזעזעו את עולמם הרגשי. וגם כאן נשאלת השאלה- איך שני העולמות הללו משפיעים האחד על השני? מהו הקשר בין עולם הרגש והנפש לבין אמונות דתיות ושכליות?
 
רבי חיים ויטאל כותב בתחילת ספרו ״שערי קדושה״ שהסיבה לעובדה שהתורה לא ציוותה בפירוש על רכישת מידות ותכונות טובות, היא מפני שהמידות הטובות הן הבסיס הנפשי לכל התורה שמדברת אל הנפש השכלית, ולכן לא שייך לכתוב על המידות בתורה, מפני שהן נוגעות לשלב שקודם כביכול למצוות התורה.
ואלו דבריו- ״המידות מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת יסודית... אין המידות מכלל תרי״ג מצוות ואמנם הן הכנות עיקריות לתרי״ג מצוות בקיומן או בביטולן... כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצוות... אלא באמצעות הנפש היסודית המחוברת אל הגוף...כי להיותן עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי״ג מצוות התלויות בנפש השכלית...ונמצא כי יותר צריך להיזהר ממידות רעות יותר מן קיום המצוות״... 
 
יתכן שברמה מסויימת ניתן לפשט ולהרחיב במעט את דבריו, ולומר שהיות והתורה ניתנה לנו כבני אנוש המורכבים מגוף ונפש, אם כן כדי לאפשר חיים רוחניים ודתיים יש לבנות קודם לכן בסיס נפשי איתן ותואם לחיים שכאלו.
התיאוריה הפסיכו דינאמית מדגישה במיוחד את חשיבותן של השנים הראשונות של חיינו, ואת העובדה שהן מעצבות את האישיות של חיינו הבוגרים. החוויות הדמיוניות והמציאותיות של יחסי הורים וילדים משפיעות השפעה מכרעת על הדרך בה נתמודד ונבצע בחירות בהמשך החיים.
יש כאן אם כן אמירה וטיעון שהאדם הבוגר למרות השכלתו ולמרות שאיפותיו, אם הוא לא מודע לכך ולא מנסה להתמודד עם העבר, ישאר כבול למסגרת שעיצבה לו ילדותו וינקותו, ללא יכולת לפרוץ את גבולותיה ולהשתחרר מהשפעתה.
בדומה לכך מסביר רבי חיים ויטאל בנוגע לתורה ומצוותיה, שהאדם כבול לנפש היסודית שלו שפועלת על פי הנטיות והתכונות האנושיות הבסיסיות, וכל עוד הוא לא יתקן אותן וילמד לרתום אותן לחייו הרוחניים והדתיים, הוא ישאר מוגבל וכבול אליהן, ולא יצליח לפרוץ ולהשתחרר ממגבלותיהן החונקות.
 
פרשת קורח מלמדת אותנו את מילות הפסוק בתהילים על דור המדבר- ״אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם, אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו״.
דהיינו שהאדם הוא יחידה אחת של גוף ונשמה, וזוהי תרכובת בלתי ניתנת להפרדה בעולם הזה, ולכן גם ברום המעלות הרוחניות והשכליות, עדיין שולטות בנו התכונות והנטיות הפשוטות והאנושיות.
ומשום כך עולמו הרוחני של קורח, נשלט על ידי יצר הקנאה ועל ידי רגישות לדעתה של אשתו, כפי שאון בן פלת דוקא נסוג משיטתו האידיאולוגית בזכות הקשבה לעצת אשתו, שהציגה בפניו את הנושא באור שונה ומקורי.
 
אין זה אם כן מקרה שזעזועים ותהפוכות בחיינו משפיעים על אמונותינו, כי יש לכך סיבה עמוקה ומהותית יותר מאשר סתם רצון לשינוי, ואכזבה מן העבר.
והסיבה על פי העולה מדברינו היא שיש בנו שני עולמות מקבילים- הגוף והנפש היסודית, לעומת הנפש השכלית, ושניהם מרכיבים ויוצרים את האדם. כמו שכתוב בפרש בראשית- "וייצר את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" , וכפי שכתב רבי חיים ויטאל, שהמידות של הנפש היסודית הן הבסיס לתורה ולמצוותיה, ולכן ממילא אנחנו רואים ששינוי בחזית אחת משפיע גם בחזית השניה.
היכולת של המידות והתכונות לשלוט ברציונל שלנו, נובעת מהחיבור הדואליסטי בין הגוף והנפש היסודית לנפש השכלית, ומכך שבכדי להגיע לשלמות הרוחנית יש לאזן וללטש את החיבור הזה, ולעדן את המידות כך שתשמשנה בסיס הולם לנשמה, ואז תצליח הנשמה להנהיג את האדם בעולם, בלי להיכנע למאוויים והתכונות הבסיסיות והפשוטות ללא אבחנה.