שמי ו', ואני חולה מחלימה מבולימיה נרבוזה.
הבולימיה פרצה אצלי בהיותי בת 15, ודרדרה את חיי לשאול תחתיות.
כיום, לאחר שבעה מדורי גיהנום,  אני מגלה את עצמי מחדש ומגלה בחורה צעירה שקמה מתרדמת איומה שנמשכה לאורך כל שנות נעוריה. 

בכלל לא בטוח שאתם מודעים עד הסוף,אם בכלל, למה שהתווית המפורסמת, בולימיה נרבוזה, באמת אומרת ומה עובר על החולים בה.הנתונים היבשים של ויקיפידה לא באמת משקפים את הסבל הנורא והסיוט שחייה של בולמית קשה מהווים.

 

 כשאומרים לכם "הפרעות אכילה" אתם בטח חושבים על בחורה רזה, צל אדם עם מבט רדוף ונוקשה בעיניים שתניד בראשה אם תציעו לה אוכל. אתם בטח חושבים על הסבל הנורא שהיא עוברת, על הבטן המכווצת, על השיערות הנושרות, על ההתבודדות והבדידות הענקית שבה היא חיה. אולי אתם חושבים על דוגמנית או שחקנית מפורסמת ויפה שכל הגברים רודפים אחריה והיא משמרת את המעמד הזה בעזרת ספירת קלוריות קפדנית, ספורט אובססיבי רעב מתמשך. אולי אתם חושבים על מוות, ואולי, אבל רק אולי אתם חושבים על עצמכם.

 

אבל רוב הבולימיות בכלל לא נראות מעוררות רחמים כל כך. רובן אפילו נראות די מושלמות. מבנה גוף ממוצע פלוס מינוס, חיוך מזויף על הפנים, מאופרות ומטופחות, בגדים נקיים. לא מישהי שתרצו לרחם עליה ובטח לא לתרום לה שניצל. כי ככה אנחנו יוצאות מהבית, כשאנחנו יוצאות ממנו- הכל כדי להסתיר ולטשטש את הבושה של מה שהולך בפנים. 

לקום בבוקר, ולהחליט שזהו- היום אני אהיה בסדר.
ואז את מתיישבת לייד השולחן ולוקחת חתיכת עוגה אחת. אוכלת אותה  ומחליטה שזהו- נגמרה הארוחה ובואו נתחיל את היום. נצא לעבודה\לבית הספר או סתם לטייל עם הכלבה. את מדליקה סיגריה של אחרי הארוחה ובדיוק באמצע דחף מוזר עולה לך במעלה הגרון. את מנסה להשתלט עליו ולא מצליחה. את מכבה את הסיגריה וניגשת שוב למקרר. בשלב הזה של המחלה כבר אין שכנוע עצמי של "רק עוד ביס אחד וגמרנו", את כבר יודעת בדיוק מה הולך לקרות ובאיזשהו אופן אדישה לזה ומשלימה עם זה. את מוציאה את העוגה, מוסיפה בצד כמה קישוטים חסרי היגיון קולינרי כמו יוגורט או שוקולד ובמהירות מטורפת היא נעלמת לך מול העיניים.
הבטן כואבת, העיניים נפוחות, את מרגישה כל כך דוחה. הרסת לעצמך את היום ואת לא מסוגלת לזוז מהמקום מרוב כבדות. בקושי רב את גוררת את עצמך לשירותים, מקפלת שרוולים ודוחפת שתיים- שלוש אצבעות לתוך הגרון. מה שיוצא יוצא. לפעמים זה קל ולפעמים פחות אבל תמיד יוצא משהו. את שוטפת ידיים בסבון ומצחצחת שיניים.


תופת השידפון. תקופת הרזון הקיצוני של תחילת המחלה

בשלב הזה את מרגישה כל כך מגעילה, כל כך דוחה. שמנה. הדבר שאת הכי פוחדת ממנו בעולם.
"שמנה" זו לא מילת תואר שלילית, "שמנה" זה לא רק עודף משקל.
שמנה זאת הוויה שלמה בשבילך, הווית הגיהנום.
אם תהיי שמנה אף אחד לא יסתכל עלייך, אף אחד לא יאהב אותך, תהיי אפס, תתפוררי לריק, חסרת ערך ומשמעות.
אין לך כוח רצון או כוח בכלל. אבל את לא מסוגלת לזוז. את משותקת. מעשנת עוד סיגריה או שתיים וחוזרת למיטה. אולי כשתקומי יהיה יותר טוב ותמשיכי כרגיל.

אחרי שעה שעתיים את קמה, מבינה שפספסת לימודים\עבודה ושאולי יפטרו אותך. את מחליטה לאכול משהו קטן, כי יש לך נפילת סוכר ואת בקושי עומדת על הרגליים מחולשה. זה מתחיל בפרי אחד וממשיך לפרוסה עם קוטג'. בום. באורח פלא הלחם נגמר. וגם הקוטג'. הבטן שלך כבר עולה על גדותיה, את מרגישה כמו כדור הריון אבל את לא מסוגלת להפסיק. אם תפסיקי זה יחזיר אותך למציאות- לעוד יום של התמודדות עם השדים והתאפקות שכל כך קשה לך.

אם אין לחם, תאכלי עוגות- אבל מאחר שהעוגות נגמרו, את מאלתרת עוד לחם- קצת מים, קצת קמח, חבילת מרגרינה וישר למחבת.בינתיים ביס מבורקס קפוא. אין לך זמן לחמם. אין לך זמן לחכות למשהו שלוקח לו זמן להיות מוכן. את צריכה עוד אוכל ועכשיו. לספק את השד שבתוכך ולא לתת למחשבות של "אוי, מה עשיתי" לרוץ. וחוצמזה את חייבת לסיים עם זה כמה שיותר מהר שתוכלי להקיא והאוכל לא יתעכל ואז- תעלי במשקל.

לפני פריצת המחלה, בימים יפים יותר

תוכן המחבת נגמר בשניות, ושוב הרוטינה של אסלה, שטיפת ידיים, סיגריה. את כבר חייבת לצאת מהבית. יש לך פגישה דחופה עם חברה. אירועים חברתיים זה הדבר היחיד שבאמת עוזר לך. למרות שהתקלחת וציחצחת שיניים את בטוחה שאת מסריחה מקיא. את מריחה אותו בכל מקום אף על פי שהתרגלת לריח. את מכוערת ושמנה. תמותי. יש לך אולר, תחתכי. תתלי את עצמך. פחדנית אחת. אין לך אומץ. כמו שאין לך אומץ להתחיל שוב בהרעבה ולרזות קצת.

במהלך המפגש עם החברים דברים לא הולכים כמו שציפית. אולי הבחור שאת רוצה לא מתייחס אלייך, אולי משעמם לך וציפית למשהו מסעיר שישכיח את מה שעבר עלייך קודם. יש לך חמישים שקל בכיס. את נפרדת לשלום מהחברים בתירוצים שונים ויוצאת לסיבוב של קניית ג'אנק פוד. את אוכלת אותו תוך כדי הליכה, מדמיינת מבטים לועגים של אנשים. המבטים האלה הורסים אותך. את בטוחה שבכל רגע יצוץ איזה מכר שלך שיראה אותך עם כל האוכל הזה בידיים, את בטוחה שכולם צוחקים על "השמנה הזאת" שאת עוברת איתו ברחוב. אז את אוכלת בסתר, באחד מחדרי המדרגות. עם עובר מישהו את מתנצלת ומחייכת חיוך מבויש. הדופק שלך מאיץ ואת מרגישה כמעט אגורופובית.

נגמר לך הכסף ואת לא יכולה להפסיק. עדיין המציאות לא ברת השגה. יש לך שתי אפשרויות. לאסוף עוד, כלומר לבקש מאנשים, או לגנוב. אחרי שאת ממשת אחת משתי האפשוריות האלה וזוללת עוד כמויות של פיל את מרגישה עוד יותר נורא. גם נטשת את חברייך, ואת לא במצב לחזור אליהם כרגע, גם ניצלת את טוב ליבם של אנשים תמימים כדי להזיק לעצמך, גם בזבזת כמות ענקית של כסף. את חושבת מה יכולת לעשות בכל הכסף הזה עם לא היית מבלמסת איתו. ואת חייבת דחוף דחוף לחפש שירותים. הדופק עולה. את אדומה, את לא מרגישה טוב. את מתה שהאיר פוטר יבוא, יעשה קסם ויעלים את תוכן הקיבה שלך. אבל אין קסמים. את נכנסת במהירות לאיזה בית קפה, משתדלת לבחור אחד שהשירותים בו נידחים, ושוב- מפשילה שרוולים, דוחפת אצבעות. את מתנשפת. כיווץ בקיבה מכאיב לך כמו סכין. אבל את לא יכולה להרשות לעצמך להשאיר את כל זה בבטן. לאט לאט את מבינה שיש תור מחוץ לשירותים. את חייבת להפסיק. בזריזות מנקה אחרייך, משהו עוד נשאר בבטן, מנסה להסתיר את הפנים. הם בטוח יריחו הכל. את כל כך מבוישת, כל כך מרגישה נורא. מביטה באנשים שעוברים שמחים ומחייכים עם בירה ביד וכל כך רוצה להיות כמוהם. את מביטה בבנות הרזות האלה, שאת יודעת לזהות את הרזון הלא טבעי שלהן והמבט הרדוף בעיניים. את רואה איך אנשים מביטים עליהן וברחמים ומדמיינת איך שהם מביטים עלייך בבוז. את בזה לעצמך. את באמת רוצה למות. יום אחד תחטפי התקף לב מעל אסלה או שתתאבדי וימצאו אותך. לא כדאי. זה לא יזיז לאף אחד. ואת פשוט תיעלמי...

בזמן האישפוז

בחור מנסה להתחיל איתך. את בורחת ומרגישה מושפלת. איך מישהו יכול לאהוב את הגוף הדוחה והאמלל הזה?

בזריזות את לוקחת אוטובוס הבייתה ומנסה להכנס לשירותים בלי שאמא שלך תשם לב. אבל היא מתעוררת מהשינה וצועקת:"אני יודעת מה עשית. בלסנית מגעילה."

"לא עשיתי כלום אמא," את קוראת.

"ראיתי לאן כל האוכל נעלם. בושה וחרפה. " היא משיבה.

את נכנסת בזריזות לשירותים וממשיכה להקיא. אסור לעלות עוד במשקל. אסור. כבר עלית 6 קילו בשלושת השבועות האחרונים. אמא שומעת את כל זה. היא קמה מהמיטה, פורצת לך לשירותים ונותנת לך סטירה. "אני גמרתי איתך, כפוית טובה. יש ילדים רעבים בעולם הזה. יש ילדים חולי סרטן. את כל אגואיסטית. זוללת לך. את לא מסכנה, מגיע לך כל זה. מחר אני מאשפזת אותך". עוד סטירה מצלצלת.

את לוקחת כדור הרגעה, מתכווצת לך במיטה, מנסה לשכוח. אף דמעה לא זולגת. כל מה שהיה לך להוציא יצא דרך הושט. אבל מחר? מחר תתפקדי, תאכלי מסודר. מחר יהיה בסדר. ואת נרדמת.