תמונה ראשונה.
הוא פסיכולוג שמטפל לא מעט במצבי פוסט-טראומה. יש לו ילד קטן.
כל בוקר הבן שלו מעיר אותו מדי מוקדם על מנת שהאבא לא יאחר לקחת את הקטן לגן.
הם גרים במרכז הארץ.
האמא עובדת באזור מוכה אזעקות ונפילות ויוצאת הרבה לפני שהילד מתעורר.
האבא מחכה לצו 8 מצד אחד ובינתיים מתנדב לעבודה עם אנשים שלא מצליחים לישון יותר מ-3 שעות בלילות מוכי אימה.
ביתר השבוע הוא עובד כמו חמור ומבלה לא מעט שעות על הכביש.
הבן לא פוחד מהאזעקות.
האבא סיפר לי שמה שחסר להם בבית זה כלב ולא כלב שמירה.
אולי כשהילד יגדל, כרגע אין להם כוחות או זמן ..
לאבא תמיד היו כלבים.
את האחרון הוא הוריש לחבר במושב כי שם לכלב הובטחה איכות חיים הכוללת הרבה חום, מרחבים ואהבה.
http://www.youtube.com/watch?v=CyMCi2ISzEs
תמונה שנייה.
7 אנשים עומדים כל אחד עם סיגריה מהסוג שמועדף עליו או עליה. ומדברים.
חם. חם נורא. אין פינה אחת של צל.
אחת מספרת על הילד שלה שהצליח סוף כל סוף לחזור לארץ.
השנייה על הבית ביהוד שחטף ועל כך שהיא הייתה בטוחה שזה הבית השכן. כזה בום היא שמעה.
כולם אנשי מקצוע באמצע יום העבודה.
הפחדים יוצאים רק ברגעים של ההפסקות.
טלפונים הבייתה. קצת כמו זכרונות.
פגישות צוות הן לא רק צוות טנק-
לאחד פוסט טראומה הן תמונות מהצבא. לאחר מתאונת דרכים ולבחורה אחת אונס נוראי.
המילה הדחקה עולה יותר מפעם אחת.
ההקשר – הדחקה לעיתים יש בה יתרונות.
נורמאליות ויכולת לבצע מטלות חיים. לשמור על מסגרות.
https://www.youtube.com/watch?v=nXWAavSFjSA
תמונה שלישית.
יום חמישי בוקר.
בומים באזור המרכז.
אצלי בבית האינטרקום משתגע.
אני עונה – מהעבר השני אשה ששואלת אם אפשר להכנס לגינה כי ברדיו אמרו שיש אזעקה.
אני יורדת ומוצאת אשה יפה עומדת צמודה לקיר.
שתינו נכנסות אלי.
עדיין לא שומעות אזעקה.
יושבות. היא מבקשת שאני אפתח רדיו.
באינטרנט אני מוצאת את הפרטים.
היא מספרת שהיא בדרך לנכדים ברמת השרון.
לבושה יפה, מאופרת בקפידה. עגילי פנינה ושיער לבן לבן
מספרת לי על מלחמת 73 כשהייתה בחודש תשיעי והייתה לבד בבניין בו גרה אז.
על קצין שהגיע לבניין ואיך הלב שלה עצר מלכת.
מספרת עוד ועוד פרטים.
אחרי 20 דקות, היא מתלבטת אם כדאי לה לצאת לדרך, לעצור בבית הקברות להשקות את הצמחים.
עוברות 3 דקות. עכשיו יש אזעקה אפילו אני שומעת אותה.
כל הגג של הבית שלי רועד.
ואני רק חושבת על אותה אשה ואיפה אותה אזעקה תפסה אותה...
לפני שהיא יצאה היא צחקה ואמרה "לא נורא אם אני אמות בבית קברות, לפחות שם זה קרוב"
http://www.youtube.com/watch?v=SzGr282fgAM
[אביב גפן - עונות ]
* * *
כל אחד מתמודד בדרך שהכי נוחה לו
לפעמים לכל רגע יש את דרך ההתמודדות המתאימה.
למי להראות פחדים
את מי לשתף בכאב
עם מי לצחוק על
לפעמים להרים טלפון זה הדבר הכי מפחיד או מביך בעולם.