שלום, קוראים לי שי, אני הייתי מכור לסמים במשך 5 שנים או לפחות התחלתי לעשן לפני 5 שנים, הפעם הראשונה שעישנתי ג'וינט הייתה בתיכון, סתם ישבנו כמה חברים והחלטנו לנסות, ג'וינט קטן עבר בין חמישה חברים, כל אחד התמסטל, היה מצחיק.

 

המשכתי לעשן, בהתחלה זה היה בקטנה, לפחות ככה חשבתי, רק בסופי שבוע ובחגים, אף פעם לא לפני לימודים ולא בתקופת מבחנים. אז הגיע החופש הגדול, אין מבחנים, אין לימודים ואני התמזל מזל, וגם לעבוד לא הייתי צריך, אז כל בוקר הייתי קם, מדליק לי ג'וינט, הולך יושב, נפגש עם חברים מעביר את השעות עד הצהריים שהייתי נפגש עם רובי, אז עוד ג'וינט ובערב עם כל החבר'ה יושבים ומעשנים.

 

איזה צחוקים, מסטול כל היום, כבר שכחתי איך קוראים לי, ככה גם שחזרתי לתקופת הלימודים וככה במשך 5 שנים, קם בבוקר ג'וינט, לפני הלימודים ג'וינט, ג'וינט עם הקפה של הבוקר, ג'וינט בהפסקה, ג'וינט לפני השיעור וג'וינט לפני השינה. החיים עברו מיום ליום משעה לשעה.

 

עד שיום אחד כל החברים התגייסו, פתאום כולם הפסיקו לעשן ואני לבד, לא מצליח להפסיק לעשן, שלחו אותי לגמילה, שם התחלתי לצייר, הציורים שלי היו מתוסבכים לא מובנים, אבל המורה אמרה שיש לי נפש של אומן. אז ציירתי.

 

כל בוקר במקום הג'וינט הייתי מתעורר ומתחיל לצייר, ציורים של נוף, ציורים של חיות, ציורים מכל הסוגים והסגנונות, אף פעם לא חזרתי על אותו ציור ותמיד סיימתי לצייר באותו היום, סירבתי להמשיך לצייר בפעם אחרת אם לא סיימתי בפעם הראשונה.

 

אם הזמן המורה שלי לציור במכון הגמילה שלי החליט להראות את הציורים שלי לחבר שלו, בעל גלריה בחיפה. בהתחלה התעקשתי שלא יעשה את זה, מה יש לי להציע? הציורים שלי לא ברמה, אין פרופורציה, אין היגיון, רק כמה קווים שקשקשתי, אבל המורה התעקש.

 

נפגשנו עם בעל הגלריה, הוא התרשם, הוא ראה בציורים שלי את הדברים שחשבתי שאף אחד חוץ ממני לא רואה, הוא ראה את המסרים הסמויים שניסיתי להסתיר מעיניי כולם. הוא ראה אותם בקלות והתרשם.

 

סגרנו על התערוכה הראשונה שלי. יום ראשון בבוקר אני התייצבתי פיכח אחרי חמש וחצי שנים, עומד ליד הציורים שלי ורואה כיצד אנשים מתרשמים מהאומנות שלי, כמה הם אוהבים אותה. זו הייתה ההרגשה הטובה ביותר שהייתה לי מזה שנים.

 

באותו היום החיים שלי התחילו מחדש, למדתי על עצמי ועל העולם דרך האומנות שלי, הציורים שלי. מאותו היום התחלתי לצייר ולמכור את הציורים שלי ברשת, הרווחתי מספיק כסף כדי לחיות וכמובן לתרום לאותו מכון גמילה שהציל אותי וקידם אותי לאיפה שאני היום.