כללי
מניסיוני כמאמן כדורגל ומאמן כושר וכמי שיונק כדורגל מילדות ומהכרות מעמיקה עם אקדמיות לכדורגל ומועדונים באירופה ובישראל, הגיע הזמן להתייחס למה שקורה אצלנו בישראל ברצינות גדולה יותר ממה שקורה כיום, כרגע אנחנו צועדים לאחור בעוד שהעולם מתפתח וזה מתחיל מהטיפול בילדים ועד לחובבנות בבוגרים. אז ממה נתחיל? באמת קושיה רצינית – בכל פרמטר שניגע נאתר בעיה החל בניהול, באימון, בתפיסה הבסיסית של המטרות, במתקנים, בהורים, באוהדים, בתקשורת, בחינוך, במשמעת ומה לא, יריעה רחבה ביותר שלכסות אותה נדרשת יותר מכתבה אלא עבודת מחקר מעמיקה על ידי אנשי מקצוע מכל התחומים המשיקים לענף, בכל זאת נתחיל מבסיס הפירמידה: 
הטיפול בילדים בגילאים הצעירים.
נתחיל בצד הניהולי – ברוב המועדונים בארץ כח האדם הניהולי מבוסס בחלקו הגדול על מתנדבים שכישוריהם הניהוליים מוטלים בספק וברוב המקרים הינם הורים לילדים הרשומים באחת מקבוצות המועדון והם באופן ישיר ממוקדי מטרה לדאוג להתפתחותו של ילדם, זה דבר טבעי וזאת בתנאי שיש מידה של אובייקטיביות לגבי כישורי הילד ולתת למאמן את מרחב הפעולה והעבודה הדרוש ללא שיקולים זרים, לצערי זה כמעט ולא קורה. הורים מתערבים בהחלטות מקצועיות כאשר לנגד עיניהם טובת ילדם בלבד, הדברים מגיעים גם לידי אלימות מילולית ופיזית לעיתים מזומנות. בארה"ב למשל יש סדנאות להורים המעורבים בכדורגל בו מלמדים את ההורים "עשה ואל תעשה", החל מאיך מתנהלים בתור מתנדב, דרך איך לעודד את הילד גם בהפסדים וגם בנצחונות, איך לדאוג שהילדים ייהנו מהמשחק, ילמדו מהי חברות, מהו תלכיד קבוצתי, מהו ספורט, איך לכבד את שחקני הקבוצה היריבה ונושאי התפקיד במגרש ומחוצה לו וכיוב'. אצלנו צד זה זניח ואף אחד אינו נותן את הדעת עליו – החינוך מתחיל מהבית והמבוגר האחראי חייב להוות דוגמה ומופת לילדים מה שלא קורה ברוב המקרים.
נעבור לצד המקצועי -  הצד המקצועי הינו מורכב וכולל כמה היבטים: רמת כח האדם העוסק באימון, רמת המתקנים, רמת העזרים, המעטפת המטפלת בילד (יועץ חינוכי, פסיכולוג ספורט, מנהל קבוצה מקצוען ה"אבא" של השחקנים, הקשר עם ההורים, הקשר עם בית הספר ועוד), השיטה בה מקנים לשחקן את יסודות המשחק, חינוך לתזונה נכונה, חינוך להתנהגות ספורטיבית, הדרכת הורי השחקנים, פעילויות גיבוש קבוצתיות ועוד. תפיסת המועדון והצבת המטרות, כאן קיים חטא מקומי והוא, לא מעניין איך הקבוצה משחקת העיקר שהיא מנצחת – זאת ההחלטה הבסיסית השגויה ביותר במערכת ולראיה בגילאים הקטנים והצעירים אנחנו "תותחים" מול קבוצות ילדים אירופאיות, אבל באירופה עובדים מסודר, עובדים על יסודות, חינוך ודרך ספורטיבית ולא משנה התוצאה אלא הדרך, תוך כדי בניית היסודות והתפתחות השחקן, רק בשלבים מתקדמים ביותר ובגילאים בוגרים יותר נכנסים לשיטות משחק, טקטיקות משחק, תפקידים במגרש, בנייה גופנית בהתאם לגיל השחקן, חינוך ל"ווינריות" ועוד, אז רואים את הפערים שנוצרו בין הישראלים לאירופאים, האירופאים בנויים טוב יותר גופנית, חזקים יותר ומהירים יותר, מחונכים ומקצוענים, שולטים ברזי המשחק היטב, החל מהפעולות הפשוטות ביותר וכלה באלו המורכבות (שולטים היטב בכדור בשתי הרגליים, יודעים לתקל קרקעית ואווירית, יודעים למסור היטב למרחקים קצרים וארוכים, יודעים לעצור כדור, להרים בתנועה, לבעוט ולנגוח, מבינים את המשחק ומהו תפקידם במגרש, מהי שיטת משחק וכיצד מיישמים אותה, התנהגות ספורטיבית מהי, לא חולקים על החלטות שופטים ומאמנים ומכבדים את שחקני הקבוצה היריבה ועוד), במפגשים בגילאי נערים א' ונוער במרבית המקרים הנצחון הינו של הקבוצות האירופאיות ואנחנו ממשיכים לחפש תירוצים. רמת המאמנים באירופה גבוהה יותר מאשר בארץ, כמעט באופן גורף בכירי המאמנים עובדים בגילאים הצעירים, הם מבוגרים יותר, מנוסים יותר ויש להם מטען רב להעניק לשחקנים הצעירים, הם גם מתוגמלים בהתאם, לעומת זאת בארץ המועדונים מחפשים את הפתרון הזול תקציבית ומעסיקים מאמנים לפי העלות ולא לפי היכולת והניסיון, התוצאות כמובן בהתאם – אין תוצאות! ובשיטה הזאת גם לא יהיו.
בעולם פותחו שיטות לאימון בגילאים הצעירים, שיטות אלו הוכיחו את עצמן היטב במרוצת השנים, השיטה שאימצו ברוב המקומות הנאורים הינה שיטת Corver – זוהי דרך תורתית ומתווה של בניית יסודות המשחק החל מבראשית, החל משלב הטיפול בכדור, דרך מסירה, עצירת כדור, צירופי משחק, משחק קבוצתי ועוד. למען האמת כשראיתי את השיטה בפעם הראשונה נותרתי פעור פה, מה מסוגלים לעשות ילדים בגילאי 7-9 עם הכדור, הייתי אחוז קנאה תוך מחשבה שבארץ גם חלק משחקני הבוגרים אינם שולטים בכדור כמו הילדים האלה. אנחנו מצויים בפיגור רב לעומת מקומות נאורים אשר מתייחסים לפיתוח השחקן באופן מקצועי. יתרה מכך כל שחקן בוגר אקדמיה לכדורגל במדינות המובילות באירופה עולה ביכולות על מרבית שחקני ליגת העל בארץ. יצא לי לעבוד באיתור כשרונות במספר אקדמיות: טוטנהאם, ארסנל, ניס וריאל מדריד, כך שיש לי בהחלט את הכלים להשוואה של מה שקורה אצלנו לעומת אירופה, אנחנו מאד רחוקים. כל זמן שלא תשתנה הגישה בכדורגל הישראלי אנחנו באופן תדיר נחפש תירוצים בעקבות הכשלונות ונמשיך להתבוסס בבינוניות שבה אנו מצויים, ללא שיטה ודרך לא ניתן לצמצם את הפערים. מעמד המאמן בארץ כמעט ולא קיים, הן מבחינת שכר, הן מבחינת ניסיון וידע והן ברמה המערכתית מהדרישות המוצבות בפניו אם בכלל, מעבר לשיפוט ביצועי המאמן לפי מספר הנצחונות של קבוצתו, הדרך ליעד הינה שולית ואף אחד כמעט לא משקיע בה וחבל! אין ברוב המקומות בארץ מתקנים ראויים, מביקורי בחו"ל נותרתי אחוז קנאה על מה שראו עיני, כמות ואיכות המתקנים, עזרי האימון, תוכניות האימון, המעקב הממוחשב אחרי כל שחקן, מחלקות הוידיאו באקדמיות, רמת המאמנים, כח האדם המטפל בשחקני האקדמיות ומרכזי המצויינות באנגליה – לתפארת! אני כבר לא מדבר שההתאחדות לכדורגל באנגליה חייבה את כל האקדמיות לכדורגל בהקמת מגרש אימונים מקורה באופן מלא, כך שאפשר להתאמן בכל מזג אוויר ובתנאים נאותים, בנוסף לכמות המתקנים העומדים לרשות הקבוצות ואיכות הדשא, כולל מתקנים עם דשא סינטטי שאינו דורש שזרוע דשא קיץ ודשא חורף (פטנט ישראלי כנראה). אז מה אנחנו מתפלאים שאנחנו בפיגור מתמיד.
תוכניות אימון – ברוב המועדונים בארץ ישאלו מה זה? המאמן יודע מה הוא עושה – זאת תהיה התשובה. אף אחד לא בודק מה באמת עושה המאמן (למעט מועדונים שבהם יש מנהל מקצועי בעל ניסיון וידע נרחב שמבצע מעקב קבוע ומתווה את הדרך) ברוב המועדונים רשום מנהל מקצועי "על הנייר" אשר כישוריו ויכולתו מוטלים בספק, בדרך כלל אין לו "שיניים" להנחות, לעקוב ולדרוש מהמאמנים, הם הרי "המציאו את הכדורגל" והם יודעים הכל, נתקלתי בזה מספיק פעמים כדי להבין שאין דרך והמאמן שמרוויח שכר זעום, אינו מתחדש בטכניקות אימון, זוהי משרה שנייה של השלמת הכנסה, בפועל רובם באים "לדפוק" כרטיס כדי להשלים הכנסה, חלקם מוציאים כדור ונותנים לשחקנים לשחק מבלי שיטה והכוונה ראויה. כך בעלי המועדונים דואגים "לאיזון תקציבי", בדרך כלל מקבלים הקצבה מהרשויות, גובים מיסי חבר מהורי הילדים, נעזרים בתורמים וספונסרים וכך הקופה גדלה באופן מתמיד, תוך מחשבה שכמה שהמאמן יעלה פחות ויהיה כנוע וצייתן התקציב הנותר ישרת את מטרתם.
אם נפרוט זאת לדוגמה מספרית, זה נראה כך: קבוצה בת 25 שחקנים בגילאי הילדים או הטרומיים, תורמת להכנסה ממוצעת בת 75,000 ₪ ממיסי חבר שנגבו (על בסיס 3,000 ₪ \ עונה \ שחקן), מהרשות המקומית (עירייה / מועצה) בממוצע 15,000 ₪ לקבוצה, ממרכזי ספורט באמצעות הטוטו עוד כ-10,000 ₪ לקבוצה לעונה, מספונסרים או תורמים עוד כ-22,500 ₪ והנה אנו עומדים על כ-120,000 ₪ לקבוצה. שכרו הממוצע לעונת כדורגל בת 9 חודשים של מאמן בגילאים אלו בהגזמה אינו עולה על 22,500 ₪ (בממוצע של 2,500 ₪ \ חודש). נותרו לתפעול שוטף כ-100,000 ₪ שמהם אנו נפריש להתאחדות לכדורגל לרישום קבוצה ואגרת שיפוט כ-1,500 ₪ לקבוצה בממוצע, ציוד עזרה ראשונה 500 ₪, ביטוח שחקנים כ-2,500 ₪, שכירת מתקנים למשחקים על בסיס 500 ₪ למשחק ו-10 משחקים, הוספנו להוצאות עוד 5,000 ₪, עזרי אימון ובגדי משחק 10,000 ₪ (למרות שברוב המקרים התלבושות נתרמות על ידי ספונסרים או מקורבים לקבוצה, זוהי עבורם הוצאת מוכרת תחת הסעיף פרסום) סה"כ ממוצע הוצאות של עוד 9,500-10,000 ₪, נותרו כ-80,000 ₪ בחלק מהמועדונים מכסים את הוצאות הנסיעה למשחקי חוץ, בחלקם גובים מההורים בגין ההסעות ובמקרים רבים במיוחד בגילאים הצעירים ההורים נוטלים חלק פעיל ומסיעים את הילדים. שאלה – לאיפוא הולך הכסף? לא לכולם יש תשובה עניינית, בדרך כלל מדברים על הוצאות משרדיות, דמי רישום וטיפול (עד היום אני מנסה לנחש מה זה?), משכורת למזכירה (אפשרי, אבל במקרים רבים ממקורבי "השוק"), הוצאות הנח"ש, עמלות בנקים וכיוב'. בפועל אם התקציב ינוהל אחרת נוכל לשכור שירותי מאמנים טובים יותר ונשפר את איכות השחקנים כפועל יוצא - כיום "יצא שכרו בהפסדו". (הערה: יתכנו סטיות ברמת 20%-30%, תלוי בהוצאות והכנסות המועדון).