אתה עומד נפעם ומביט מלמטה על בנייני העיר, על האדישות וחוש האופנה המפותחים של תושבי מנהטן, "דה ביג אפל". אתה מנסה להשתלב בקצב.                                                                      
 נחילי אנשים זורמים מכל פתח, לכל סמטה. כולם חנוטים בחליפות או בחצאיות עיפרון מחויטות. 
בני הנוער מהלכים בלוק היפסטרי מרדני ופורץ גבולות, שכבר נהיה המיינסטרים, ואתה פשוט הולך איתם. אחריהם. ביניהם. והזרם מוליך אותך מהר. אתה עסוק. אתה חשוב. והם מנומסים, ואתה מנומס. לעיתים מקסיקנים קטנים שורקים לבחורה מקומית שלא שמה לבה אליהם ואף לא טורחת להוציא את האוזנייה מהאוזן. ואתה מסתכל. הכול גדול. 
גדול מאוד. ענק.
 אתה מברך את השומר שבפתח המלון ל "גוד מוררררררנינג", דופק במורת רוח על מכסה מנוע צהוב של עוד אחד מהנהגים חמומי המוח שחובשים טורבן. הוא כמעט עלה לך על הרגל, המניאק. ויש לו אדום, אתה נשבע.
אבל במנהטן אין אדום, ותמרורי ה"עצור" כבר מזמן סיימו את הקדנציה. אומרים שאין מוקדם ומאוחר בתורה. גם במנהטן אין. בשש בבוקר או באחת בלילה, כמו גם בשתים-עשרה בצהריים, אנשים באים והולכים, אוכלים, שותים, ושוב אוכלים, ובעיקר קונים. הכול. כל הזמן קונים דברים שלא ממש צריך. למרות שאם תשאל אותם, הם דווקא ממש צריכים.
 עוד ערב בבר. עוד בחורה חסרת בגדים עליונים שתרקוד. עוד "האפי אנדינג" שיעלה לך ביוקר. עוד סרט בתלת מימד שיטריף לך את החושים. עו דוכן מוזן הודי, ומחר תוכל לגוון עם תאילנדי. ואם תרצה לאתגר את בלוטות הטעם ממש, נסה מקסיקני בהפסקת הצהריים הבאה. תראה אם אתה גבר. זה חריף, תיזהר.       הכל יש להם, והם הולכים ברחוב ולא מסתכלים, לא לאן הם הולכים, לא אחד על השני ובטח שלא עליך. מדי פעם, כשאתה עוצר מישהו כדי לשאול על "דיירקשן", הוא מסתכל בפליאה גלויה, תוהה כיצד הופעת פתאום ומאין. לא שם לב שצעדת לידו עשרים דקות בעודך מחזיק את המפה הפוך וה"ווייז" שלך כבר עובר לטונים עצבניים בעברית.
  והגושים האלה שזרוקים על הרצפה. לפעמים הם מזיזים רגל או מגלגלים עיניים, אבל בסך הכל הם לא מזיקים.כל כך הרבה גושים כאלה, גושי אנשים, שממלמלים לעצמך נבואות על סוף העולם. וזה בכלל לא משנה. זה לא מוזר. זה לא מכעיס וגם לא מצחיק. זה פשוט לא שם. בדיוק כמו שאתה לא שם.
ועוברים להם הימים בביג אפל, החלום האמריקאי הצבעוני והמנצנץ במימדים מרשימים. והאדרנלין עלה למעלה וחתם שם קבע, כמו שגם היכולת של הרגליים לזוז מהר יותר ממה שהמוח מסוגל לחשוב. והחוויות. והקניות. והחוויות שבקניות. אתה כבר מתמצא ומכיר אנשים, כבר איתרת את בני עמך מקורזלי הפאות, את בני הדודים שתמיד סבורים משום מה שאה ממדריד ופונים בספרדית. אתה וההומלס הגאון במתמטיקה שבסטארבקס התקרבתם יותר. הוא חושב שאובאמה צריך להיכנס לסוריה. פגשת את פיטר ופיליקס, שני גרמנים צעירים, מתחת לגג באמצע סופה. ישבת איתם ושוחחתם על הנושאים הרגילים, שואה, מוסלמים ואלכוהול. דיוויד הסיני לימד אותך את ההבדל שבין סינים לקוריאנים, ובחיים לא תתבלבל יותר (תשתדל לפחות).
 בערב שבת עברת ברובע הכנופיות לבוד בגדים חגיגיים כשמגן דוד לצווארך, ובין ריב שיכורים אחד למשנהו בירכו אותך כמה שחורי עור מקועקעים ב"שנה טובהההההה" ואתה חייכת והודית להם, נזכר בבלבול שהיום באמת ראש השנה. ואתה חשבת ששבת. איזה קטע.
הרבה אנשים אתה פוגש. פרש שלוקח תיירים במרכבה שבעצם תמיד רצה לבקר בישראל, חלם להיות ארכיאולוג. אבל זה כסף טוב, הוא אומר וטופח על הסוס. פועל בניין שתיקן משהו בכביש ליד הסושי וסיפר בהתרגשות שהוא קתולי וגר בקיבוץ. "its breath taking" הוא אומר. אבוא שוב, אוהבים אתכם פה מנפנף בשמחה.  
ישראלים לשעבר שדיברו איתך אנגלית במבטא טברייני כבד והציגו עצמם בתור ניקול ואנה, ואתה מזהה אותם מקילומטרים. "המנטליות הישראלית החצופה מגעילה אותי", הם אומרים, לא לפני שהרימו קולם על המוכר במקדונלדס ודרשו עוד עגבניה. "קמצן...", מסננים.  הם לא אמרו תודה בסוף. 
ועכשיו אתה הולך ומסתכל על הארכיטקטורה המשגעת, על האנשים העסוקים, וכבר לא מתררשם. התרגלת. משהו שם טורד את מנוחתך. לא יודע מה.  משהו שם לא שמח. קצת בודד. הביג אפל מורכב מאנשים שחושבים כך גם, אבל זה יוצא מהם רק בלילה אחרי שני שוטים לפחות. הם מספרים לך על פעם אחת ויחידה שהרגישו שייכים למשהו. זה היה לפני 12 שנה, הם אומרים, כשהכל קרס לנו מול העיניים, כשהשמים נצבעו שחור, כשאנשים אחוזי להבות קפצו מלמעלה, כשהטלפונים נדמו והאינטרנט שתק, כשריח של שריפה ואפר היו באוויר, הם נזכרים, כשהארש התרומם מהרצפה וחליפה נפתחה ושני כפתורים נפלו. והם נאחזו זה בזה, היו צריכים זה את זה, הם מספרים. ואז דאגנו לבן של השכנה הקולומביאנית מלמטה, זו שאף פעם לא בירכנו לשלום ("היא ממילא לא הבינה אנגלית", הם מסבירים לך). ואז, אתם מורידים שוט אחרון, ואז נתלינו זה על זה ובכינו. ביחד. אני לא אשכח בחיים. אבל זהו, מחר עבודה. Let's call it a night.
והם מורידים אותך בבית.  
לביג אפל יש זכרונות, אבל כאלה שלפעמים קל יותר לשכוח. היה פה פעם קצת ביחד. זה הסוד. אך גורלו של כל מקום לחזור לאופיו המקורי, כך קרה למנהטן. הזמן עשה את שלו. היום הוא שוב שכח מקיומו של ההומלס מרחוב 63, ולשכנה הקולומביאנית עדיין לא אומר שלום ("נו, כי היא עדיין לא מבינה", הוא מתעקש) ומנהטן ממשיכה בענייניה. והתיירים ממשיכים לבוא, ואנשים ממשיכים ללכת, וללכת.  וסך הכול הכול בסדר. תמיד בסדר. אפילו יותר מבסדר. אף פעם לא פחות מבסדר. אבל אתה כבר יודע שהביג אפל רקוב מבפנים.