ובכל זאת, כמו כל תכנית ריאלטי המתמודדים מדברים אל המנטורים וקונים את לב הקהל בסיפורם האישי. לכאורה יש כאן טריק שהמנטורים לא רואים את המתמודד אלא רק מאזינים לקולו אך עצם בחירת השיר שהם מבצעים כבר מעיד על כוונתיהם והנקודות הרגישות שכל מתמודד רוצה להציג בעצמו. עומר טל הוא דוגמה לנקודה רגישה שמופעלת על המנטורים, הקול שלו אולי לא קנה אותם, אך הסיפור האישי שלו בהחלט כן. להציג את השכבות "החלשות" באוכלוסיה ולתת להם במה. אהבתי את הניסיון בהפקה להראות שמדובר בתכנית שבאה לגלות כשרונות מוזיקליים ולא סיפורים אישיים בהצגת הדוגמה הזו של הבחור המגמם שלא נבחר ע"י אף מנטור. המנטורים משחקים אותה גם קשוחים להשגה? או שסתם לא בא להם כי המכסה מוגבלת?

 

לצפות בתכנית הראשונה בעונה אמנם יכול לעשות הרבה "וואוו" ותולה הרבה ציפיות להמשך. באופן אישי ביום למחרת אחרי הפרק הראשון מצאתי את עצמי מאזינה לשפע שירים של אביב גפן. כל אחד מתחבר למנטור האישי שלו ובתוך תוכי אביב הוא נקודה רגישה אישית שלי, בחזרה לילדות, לגיל 14 ולמופע של "רוק עצמאות" באמפי בראשון לציון,היינו ילדי אור הירח בחולצות שחורות קרועות, שחור בעיניים ושרשראות של שלום.

 

The Voice  הוא שילוב של מתן חוויה מתקנת עבור המנטורים, לרמי קליינשטיין על הגירושים מריטה שעדין קשה לנו לסלוח, שרית חדד שמנסה לצאת בדימוי חדש ולא רק בז'אנר המזרחי, שלומי שבת שיורד אל העם ומראה שהוא מדבר לכולם וכמובן אביב גפן שהוא הגדול מכולם, מוצג באור חדש רענן ושמח, כבר לא אפל ולא מסתתר מאחורי אמרות כבדות כמו "דור מזוין" הוא כאן,מחייך ושמח.

 

השילוב של שיווק המנטורים מחדש לצד כל הסיפורים המרגשים שמציגים המתמודדים הוא למעשה פורמט בטוח לריגושים. ללחוץ לקהל הצופים בבית על הנקודות הרגישות, אלה שלכל אחד יהיה קל להתחבר אליהן, המכנה המשותף הקל, לכולנו יש לב, בייחוד לנשים שבנינו שמגיעות אל סוף השבוע ברצון לצפות במשהו קליל בטלויזיה להתחיל את השבוע במשהו קליל לשיחת הבוקר הבאה בעבודה.  כולנו אוהבים להתרגש, לדבר על ריגושים ואולי בסתר מאחורי המסך אפילו ללהזיל דמעה.

 

באופן אישי, התכנית השניה הורידה לי את הציפיות, את נשאבתי לפורמט הממכר וכנראה שאמשיך לצפות ולעקוב, עדין מלאת תקווה לניצוץ שהפעם באמת יהיה פה משהו אחר, לא עוד שבלונה ולא עוד כוכב שיעלם לנו שניה וחצי לאחר שיקח את הגמר.

 

האלכימאית מחכה לVoice