גנב החושים - פרק ראשון

כשאני מתעורר, ריח החביתה שאמי מטגנת במטבח מסתנן לאפי. אני מותח את ידיי מעלה, ואנחה צרודה נפלטת מפי. ציוץ ציפורים נשמע מחלון חדרי. אני מתרומם ממיטתי ורוכן אל מעבר עדן החלון, אל צמרתו המעוטרת תפוחים אדומים של עץ התפוחים הגדל תחת חלוני. אני מלטף את ראשה של הציפור המזמרת על הענף הקרוב ביותר, וראשה נוגח באצבעי כתגובה למחווה. אני מזדקף חזרה, ובניין המועצה הוא הדבר הבולט ביותר שאני שם לב אליו מהנוף שנשקף מחלוני. בניין המועצה מוצב באמצע כיכר העיר הנמצאת מטרים בודדים מעץ התפוחים.
     בגלל שהבית שלנו ברחוב הראשון המקיף את כיכר העיר, בניין המועצה המכונה גם "אחוזתו של ראש העיר", מברך את פניי בכל פעם שאני מביט החוצה דרך החלון. הוא קרוי כך מכיוון שכל פגישות המועצה מתקיימות בו, וזהו גם בית ראש העיר.
     אמי, שהיא חברת מועצה, סיפרה לי שראש העיר העדיף לא לבנות בניין מועצה כדי שיהיה לו יותר כסף לטפח את האחוזה שלו, למרות שבשאר הערים ישנם בנייני מועצה וגם בתי ראש עיר כמבנים נפרדים. אך תמיד היינו עיר חריגה במיוחד. לכן אין טעם להשוות את העיר שלנו לאחרות. כך לפחות אמי אומרת לי בכל פעם שהנושא עולה בשיחה.
     אחוזתו של ראש העיר הינה מבנה עצום המשתרע על גבי מאות מטרים רבועים אשר עשרות רחובות מקיפים את הכיכר עליה הוא בנוי. בדרך כלל "אנשי מעמד" מתגוררים בבתים בשלוש הרחובות הראשונים המקיפים את האחוזה. לכן ביתנו ברחוב הראשון. באנשי מעמד אני מתכוון אנשי מועצה, יועצים, נציגי ציבור, נציגי ראש העיר, רופאים, אנשי חינוך, אנשי ביטחון ואנשים עשירים מנופחים שראש העיר מחבב כי תורמים חלק מכספם לעיר.
     שמעתי שבעבר נציגי ראש העיר נהגו לפנות משפחות מבתיהם ברחוב הרביעי כשלראש העיר לא היה מגורים להציע לנציגים מהערים האחרות שהתארחו בעירנו כדי לדון בנושא פיתוח העיר. אך מהר מאוד נציגי הציבור קיבלו תלונות מהמשפחות ותקפו את נציגי ראש העיר על כך. כיום נציגים מהערים האחרות מתגוררים בשטח מגורים שפינה ראש העיר עבורם באחוזתו.
     זרועותיי מעקצצות עקב עקיצות היתושים שוודאי נכנסו לחדרי דרך החלון. לעיתים קרובות אני שוכח לסגור את החלון.
     מאחורי כל החלונות באחוזה ישנה רשת מיוחדת שחוסמת כניסה של מזיקים. לפעמים אני תוהה כיצד יכול להיות שיש בביתנו מקרר ותנור אך רשת חוסמת מזיקים, שהיא דבר בסיסי לדעתי, אין לנו. כלומר אין בשלושת הרחובות הראשונים, ואני בספק אם בשאר הבתים הרחוקים יותר יש בכלל חלונות.
     כפות רגליי היחפות כמעט מרחפות בהליכתי כשאני ממהר לחצות את המסדרון בעל רצפת השיש הקרה בדרך לחדר השירותים. אני רוחץ את פניי ומצחצח שיניים במשחת מנטה חריפה ולבסוף יורק את התערובת שנוצרה בפי אל הכיור. אני מביט במראה שמעל הכיור ומבחין כי שערי נצמד לצדו השמאלי של ראשי. וודאי ישנתי שינה רצופה על צד שמאל הלילה.
     אני מסרק את שיערי באצבעותיי ומניח לכמה קבוצות שיער לצנוח על מצחי. אני מביט שוב במראה ונראה מעט ישנוני. איני יודע כיצד להסביר זאת, אך אני חושב שזהו מראי הטבעי בזמן האחרון, או שזהו מראי התמידי אך רק כעת אני מבחין בכך. בגלל ששיערי השחור כפחם מגיע בחלקו לגבותיי, הוא נותן אשליה של עייפות תמידית ומצליל את ארובות עיניי. אך עיניי נוגדות אשליה זו וזורחות בגוונים של כחול-אפור-צהוב ונראות ערניות על עורי החיוור. אני חוזר לחדרי, ולובש את הבגדים המקופלים בקפידה על השידה שלצד מיטתי. נעלי בד לבנות, מכנס ג'ינס ארוך וחולצה משובצת.
     אני לוקח את תיק בית הספר שמונח לצד הדלת ויורד במורד גרם מדרגות העץ החורקות. אני צועד אל המטבח ומבחין באמי המטגנת במרץ חביתות על הכיריים.
"בוקר טוב," אני רוכן מאחוריה ונושק ללחייה.
"בוקר טוב, יקירי," היא משיבה בקולה המתוק, ואני פותח את המקרר ומכניס לתיקי את קופסת האוכל שלי. אני נשען כנגד הקיר הסמוך למטבח וצופה באמי מבצעת את מלאכתה.
     מצחה נוצץ מזיעה קלה ושיערה הבלונדיני אסוף מעל עורפה. חליפת העבודה הכחולה שהיא לובשת תואמת לנעליה הגבוהות והמחודדות.
     היא מניחה את שתי החביתות שטיגנה בשתי צלחות ומכבה את גז הכיריים הלוהטים. כשהיא מסתובבת לעבר שולחן האוכל כדי להניח את הצלחות היא מבחינה בי צופה בה ומחייכת אליי ומתיישבת לצד השולחן. אני מוציא ממגירה מתחת לכיור שני מזלגות ושני סכינים ומתיישב על הכיסא הבודד שלצידה.
     בעבר היו שלושה כיסאות סביב שולחן האוכל, אך לאחר שאבי מת בשנה שעברה נפטרנו מכיסאו. במשך שנה שלמה לא ישב בכיסא לפני מותו. לכן, איני חושב שנכון לומר שהכיסא היה שלו אחרי הכל. אמי נפטרה מכל החפצים שלו יום לאחר מותו.
     היא מהנהנת בתודה כשאני מעביר לידיה את הכלים ושנינו אוכלים בשקט.
     לפני כשנתיים, לפני שהחיים שלנו כמשפחה החלו להסתבך, היינו נוהגים שלושתנו לשוחח בארוחות הבוקר. אבי היה מספר על החיות שהובאו למרפאה שלו וכיצד היה מטפל בהן ומרפא אותן. אמי הייתה מספרת על נושאים חשובים שמועצת העיר דנה בהם. כגון התפתחות העיר, הקמת בית יתומים, מרפאת ילדים חדשה, אילו מקצועות ללמד בבתי הספר. אך לילה אחד, אבי חזר הביתה עם שק נוטף דם, כל השלווה שבמשפחתי נעלמה כלא הייתה.
     שנינו מסיימים לאכול באותו הזמן, ואני מפנה את הכלים ומניח אותם בכיור. היא נשענת על משטח העבודה לצד הכיור בזמן שאני שוטף את הכלים.
     למרות שאיני מביט בה ישירות, אני מרגיש בתנועות גופה ויודע שהיא אינה בוחנת את עבודתי, במידה ואעשה דבר שגוי. ובכן, לפחות בעבר הייתה בוחנת אותי על כך. אלא היא סוקרת אותי, מנסה לפענח את הבעת פניי. שפתיים עבות צמודות בחוזקה, לשון שנעה בחלל הפה הלוך ושוב ואפשר בוודאות להבחין בתנועותיה העצבניות על העור החיצוני של לחיי. עיניים גדולות מכווצות וקמט חד בין גבות שחורות ועבות. כל אחד היה יכול לשים לב שאני כועס. או לפחות לחוץ. אולי אפילו עצבני.
     אני מחזיר את הכלים למקומם ונשען בעזרת ידיי על משטח העבודה. מביט אל מחוץ לחלון שמעל הכיור. אנחה של תסכול נפלטת מפי.
"דנקן?" קולה של אמי נשמע מודאג.
"דנקן?" היא קוראת בשמי בשנית וקולה נשבר באמצע.
     אני מרכין את ראשי כך שקצוות שיערי מסתירות את חלקו העליון של פניי. דמעה מוצאת את דרכה לעיניי ולבסוף זולגת במורד לחיי. היום שנה ראשונה למותו של אבי.
"או, דנקן יקירי," היא לוחצת את ידה על לחיי ומנגבת את הדמעה הארורה. אני מנגב בשרוולי את הדמעה שבאה אחריה, ואת הבאות אחריה. היא לוחצת את ידה על כתפי ומתחננת שאביט בה. אני מסתובב לכיוונה והיא מחבקת אותי. זרועותינו נכרכות סביב אחד השנייה. הדמעות פוסקות והיא מצמידה את מצחה למצחי ומביטה בעיניי בעיניה הגדולות והחומות.
     "יקירי, אני יודעת שזה יום לא קל. אב-" אני מסב את מבטי ובוהה במנורה התלויה מהתקרה. מנסה לייבש את דמעותיי.
"הֵיי-הֵיי!" היא לוחצת את כפות ידיה לצדי פניי, "הבט בי," אני מהנהן הלוך ושוב לשלילה ומסרב להביט בה. בסופו של דבר אני חוזר להביט בה בעיניים פעורות ומרוכזות.
"תסתכל על זה מנקודת מבט אחרת, דנקן. האמנם היום הזה מסמל סוף של שנה נוראית, אך הוא מסמל גם תקווה חדשה. התחלה חדשה." דמעותיי פסקו מלרדת אך הגוש שבגרוני הוא תחליף לא פחות גרוע. שפתיי פסוקות כדי לדבר אך מילה לא יוצאת מפי, לכן אני סוגר את שפתיי ומהנהן בהכרת תודה.
     אנחנו ניתַקים והיא מחייכת חיוך רחב, וכעבור שנייה אני מוצא את עצמי מחייך את אותו חיוך מטופש. אנחנו מביטים זה בעיניי זו ואמי פורצת בצחוק מתגלגל, ואיני מצליח לעמוד בפיתוי ומצטרף אליה. בסופו של דבר שרירי לחיי כואבים ואני משפשף את גומותיי עד שאיני חש בנוכחותן. אמי עושה את אותו הדבר ונאנחת, "איני מאמינה שהאיש הארור הזה מצליח להשפיע עלינו בצורה כזו אפילו לאחר מותו," היא אומרת בחצי חיוך.
"צודקת," אני אומר בגיחוך ומרגיש כל כך פתטי שנתתי לו להשפיע עליי.
"להתראות, יקירי." טוב שהזכירה לי, כמעט שכחתי שאני צריך ללכת לבית הספר.
"להתראות," אני משיב וחומק החוצה, וקוטף שני תפוחים מעץ התפוחים כשאני חולף לידו. אני מכניס את אחד התפוחים לתיק ונוגס בשני, והולך לכיוון בית הספר הנמצא לצד האחוזה.
     אני עולה על הכיכר לאחר שאני משליך את שאריות התפוח האכול וצועד לצד הגדר המקיפה את האחוזה ומנסה לראות את קצה הבניין הגבוה. בראש האחוזה מותקנים ארבעה שעונים ענקיים הפונים לצפון, דרום, מערב ומזרח כך שכל אזרחי העיר יוכלו להתעדכן במשך היום בשעה. אלה הם ארבעת השעונים היחידים בעיר כולה, מלבד שעון הקיר במשרדו של ראש העיר שאמי סיפרה לי עליו.
     כשאני חושב על זה, ישנם ימים שאיני אפילו טורח להביט בשעון הצפוני הפונה אל ביתנו. אין ספק שעובדה זו חריגה במיוחד מכיוון שבערים אחרות ישנם שעוני קיר בשפע וכולם משתמשים בשעות כדי לתכנן את סדר היום, ושמעתי שאפילו המציאו שעון יד שמלבישים סביב שורש כף היד. אך אורח החיים שלנו בעיר מאוד חריג, איננו פועלים לפי לוח זמנים אלא משתמשים לרוב בתיאור זמנים כללי כגון בוקר, אחרי הצהריים, אמצא הלילה, אחרי בית הספר.
התנהלות השעות ודרך הלמידה בבית הספר שונה גם הוא מהערים האחרות. ישנם סך הכל שלוש קומות בבית הספר מכיוון שהוא מכיל רק את התלמידים מקהילה א '*, והקומה האמצעית מוקדשת לכיתות הלימוד. (הקומה העליונה מכילה משרדים וכדומה, והקומה התחתונה מכילה שירותים, אולם התעמלות ואולם התכנסויות).
     בקומה האמצעית כל כיתה מיועדת לגיל אחר, ואני לומד בכיתות הרחוקות יותר במסדרון בגלל היותי בן שבע עשרה. בית הספר פונה אל עבר השעון המערבי וכל אנשי הצוות והתלמידים יכולים פשוט להביט בחלון ולהתעדכן בשעה. אורכו של כל שיעור הוא כארבעים דקות, ואין שעה מסוימת בה צריך להתייצב בבית הספר. כמובן השעה הרצויה היא שמונה, אך ישנם שיעורי רשות וחובה. למשל מתמטיקה, אנגלית והיסטוריה אלו שיעורי חובה ושיעורי ספרות, תנ"ך, מוזיקה ואומנות אלו שיעורי רשות. במידה ותלמיד לא מתייצב לשיעור חובה מסיבה לא מוצדקת עליו ללמוד את כל המקצועות החובה והרשות בהמשך אותו שבוע.
     מאז ומעולם אני מגיע לבית הספר בבוקר בשעה שמונה ולומד את כל המקצועות. ישנם חסרונות ויתרונות בהחלטה שלי לעשות זאת. היתרונות הן שאין ספק שאני צובר יותר ידע מהתלמידים האחרים בכיתה ומורים נוטים לחבב אותי יותר משאר התלמידים. החיסרון היחיד הוא שמעגל החברים שלי עלוב ביותר. רוב בני כיתתי מופיעים בשעות אחר הצהריים בהם מלמדים את מקצועות החובה ובודדים בלבד לומדים משמונה כמוני את כל מערכת השיעורים. ובנוסף לכך אני לא נוטה ליזום קשרים עם התלמידים האחרים בכיתה, ואני מוצא את זה בסדר גמור.
בכל מקרה, מי ירצה להסתובב עם ילד של רוצח?
     השעה עשרה לשמונה כשאני נכנס לשטח בית הספר. המורָה שלי להיסטוריה הולכת מטרים בודדים לפניי, וכשהיא מתקרבת לָשער, גְרֵג, שומר בית הספר, מזדקף ופותח את השער בפניה. כשהיא מתקרבת הוא מדבר במעין חושניות איטית, "בוקר טוב, גברת הוטְני."
היא מחייכת כתגובה למחווה, "בוקר טוב, גְרֵגְטֵלמֶן."
שניהם צוחקים בנימת פלירטוט מסוימת והוא מסיר מראשו הג'ינג'י את כובעו ונושך אותו כשהיא עוברת את השער. אני קרוב מספיק כדי להבחין בעיניו של גרג עוקבות אחר ישבנה של גברת הוטני עד היעלמותה בין דלתות הכניסה.
"עוד הפעם, גרג?" אני פונה אליו והוא נושך את שפתו ומגלגל את עיניו בצבע דבש. הוא יודע על מה אני מדבר.
"זה לא אותו הדבר, ילד." הוא חובש חזרה את כובעו המצליל את נמשיו שתחת עיניו.
"נו קדימה, גרג. תציע לה לצאת איתך לפגישה. דֶיי ברור שהיא מחבבת אותך." אני אומר במלא הכוונה, היא לא מחייכת בצורה כזו לשאר אנשי הצוות.
     הוא תוקע את אצבעותיו בלולאות מכנסיו, "אשמח לוודא זאת קודם לכן."
"אתה מתלוצץ, נכון?" אני אומר בציניות והוא חושף חצי חיוך.
"צודק. מי לא תרצה אותי?" הוא תוקע את מרפקו בכתפי.
     ואני מבין שחבר חדש נוסף למעגל החברים הצנוע שלי.

*שלוש הרחובות הראשונים המקיפים את האחוזה נחשבים כשכונה בפני עצמה הנקראת קהילה א'. ישנם עוד שישים רחובות אשר כל שלושה רחובות נחשבים כשכונה וקרויה לפי סדר האותיות. ישנם שישים ואחד רחובות בעיר וכעשרים ואחת קהילות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מקווה שאהבתם, אשמח לשמוע את חוות דעתכם.
בקרוב המשך

מאמר זה טרם דורג

מרתקמענייןנחמדסבירגרוע

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

• איך להסיר סיכת אבטחה מצפצפת אז מה בעצם גרם לי לפרוץ סיכת אבטחה? ואיך על לעזאזל...
0 21/07/2013 | האלכימאית

• האידיוט המושלם לא סתם ספריו של אילן הייטנר זכו כל אחד לתואר רב מכר,...
0 22/07/2013 | האלכימאית

מה דעתך על גנב החושים - פרק ראשון ?
תגובתך: נא להקליד את תגובתך
כתובת אתר:	//:HTTP
שם:	נא להכניס שם	אימייל :	קבלת תגובות לאימייל