שלום אורח התחבר / הרשם
הכותבים במנטליקה מרוויחים תמלוגים מהפרסומות, רוצה גם? ההרשמה בחינם!
אנשל_שב_הביתה

אנשל שב הביתה


מרגוט, ניצולת שואה בודדה, מתגעגעת לבעלה אנשל שנעלם יום אחד מהבית. האם הוא ישוב ביום נישואיהם? כל קשר בין הדמויות בסיפור לאנשים אמיתיים מקרי בהחלט.
מוצאי שבת, 4.12.1993, ארבעה ימים לפני נר ראשון לחנוכה.

אורם הצהבהב של הנרות מרצד על המפה הרקומה שמכסה את השולחן העגול בפינת האוכל. בין שני פמוטים, על מפית נייר שנפרסה על מגש הנירוסטה, מונחת עוגת תפוחים. מרגוט אפתה אותה לפני Fניסת השבת, בדיוק כאותה עוגה שהשליכה לפח שלושה שבועות קודם לכן. מלבד שתי הפרוסות אכלה רוסל, המטפלת הפיליפינית של מרגוט, איש לא נגע באותה עוגה עד שיבשה. את העוגה ההיא Tפתה מרגוט לכבוד יום הולדתו ה-70 של אנשל, כמנהגה מאז שיצא מהבית ונעלמו עקבותיו. אתמול, לפני כניסת השבת, שוב אפתה מרגוט את עוגת התפוחים האהובה על אנשל, לכבוד יום הנישואין ה-48. כעת היא ממתינה לבואו. "אני מרגישה שהלילה תחזור אלי, אניוש אהובי. חמש שנים וארבעה חודשים מאז שעזבת. די, מספיק. הלילה אתה חוזר!".

מרגוט ואנשל נפגשו לראשונה בטרנסילבניה ב-5 באוקטובר 1945, ביום הולדתו ה-22 של אנשל, לאחר שחזרו מהתופת, מתאוששים מדיזנטריה ומטיפוס הבהרות. הוא שרד את צעדת המוות ושוחרר ממחנה ההשמדה מאוטהאוזן על ידי האמריקאים והיא שוחררה על ידי הרוסים ממחנה ההשמדה מלכוב לשם הגיעה לאחר שהועברה ממחנה עבודות כפייה
למשנהו בפולין ובגרמניה. לאחר היכרות קצרה החליטו למצוא ניחומים זו בזרועות זה על אובדן יקיריהם - הורים, אחים ואחיות ששולחו למשרפות. הם נישאו ב-4 לדצמבר 1945 (נר חמישי לחנוכה) כשמרגוט הייתה בת 17 ואנשל בן 22.

קר בבית. הלהבה המכחילה בתנור הנפט היפני הולכת ודועכת. "מחר אזכיר לרוסל שצריך למלא נפט. לא יזיק גם לנקות את הפתיל". מרגוט, נשענת על ההליכון, ניגשת אט אט לתנור, מנמיכה את האש כדי שהנפט יספיק לעוד שעה-שעתיים. היא ממשיכה, עקב בצד אגודל, אל החלון שרוסל השאירה פתוח כדי סדק לפני שיצאה לחופשת סוף השבוע. מרגוט סוגרת את החלון עד הסוף. "מה לעשות? קר!". אט אט, בברכיים כואבות גוררת מרגוט את ההליכון על הרצפה הקרה וחוזרת לכיסא ליד השולחן, אל מול הכיסא הריק הממתין לשובו של אנשל.

ב-1947 נולד בנם הבכור, ליאון, וב-1949 נולד בנם הצעיר, דוד. מרגוט ואנשל עלו עם בניהם לישראל ב-1962 ועברו לגור בצור שלום, במפרץ חיפה.  אנשל מצא עבודה כפועל דפוס, ומרגוט עבדה במשך שנים כפועלת ניקיון בבית אבות בחיפה. ב-1972, לאחר שירות בצבא ולימודים בטכניון, היגר ליאון לארה"ב ושנתיים לאחר מכן הצטרף אליו אחיו שעבר מסלול דומה. הבנים נישאו והביאו ילדים לעולם, אולם מרגוט ואנשל התראו איתם לעתים רחוקות ונאלצו לעקוב אחר גידול הנכדים והנכדות בתמונות ובמכתבים שהגיעו אחת לכמה
חודשים.

ריח קל של אדי נפט מתפשט באוויר. מרגוט משפשפת את עיניה. היא חשה כיצד העייפות משתלטת עליה. "עוד מעט יגיע אניוש, ימלא נפט בתנור ויגביר את האש. הוא גם יפתח את החלון והכל יהיה בסדר".

בפברואר 1988, כשהוא בן 65, לקה אנשל באירוע מוחי ובעקבותיו החל זכרונו לבגוד בו. בתחילת אוגוסט יצא בבוקר מביתו ומאז נעלמו עקבותיו. ליאון ודוד עזבו את עיסוקיהם בארה"ב ובאו לישראל בלי משפחותיהם כדי לתמוך במרגוט בתקופת החיפושים אחר
אנשל. את עיקר זמנם בישראל הם העבירו בטיולים בנגב ובגליל, וכשהמשטרה נואשה מהמשך החיפושים לאחר שבועיים שבהם לא נתגלה קצה חוט, שבו הבנים למשפחותיהם. "נשמור על קשר", הבטיחו למרגוט.

מרגוט שומעת את דלת הכניסה נפתחת. אניוש! פניו חלקות, שערו האפור חזר והשחיר. אניוש! אניוש! יקירי! ידעתי שתחזור. היא קמה מכסאה, רצה בקלילות אל אנשל אהובה. כאב הברכיים חלף כלא היה. שניהם צעירים כבימים עברו.

"אניוש, איפה היית? לאן נעלמת?"

"מה זה חשוב, מגי שלי? עכשיו אני פה. מעכשיו אנחנו ביחד. לתמיד!"

"הכנתי לך את עוגת התפוחים שאתה כל כך אוהב. בוא, נשב ונחגוג את יום נישואנו".

                                                *   *   *   *   *
יום ראשון אחר הצהריים, רוסל פותחת את הדלת, נכנסת הביתה. באוויר המחניק עדיין תלוי ריח קלוש של אדי הנפט, מעורב בריח הפאראפין השרוף שנותר מהנרות שדלקו עד תום. מרגוט יושבת ליד השולחן, עוגת התפוחים השלמה מולה. "מאמא, חזרתי. איך את
מרגישה?" מרגוט לא עונה. חיוך של אושר נסוך על פניה. עיניה הפקוחות בורקות.

רוסל ניגשת אל מרגוט, שולחת בחיבה את ידה לאחוז  בזרועה של מרגוט.

זרועה של מרגוט קרה ונוקשה.
מאמר זה טרם דורגמרתקמענייןנחמדסבירגרוע


מה דעתך על אנשל שב הביתה ?
תגובתך:
כתובת אתר: //:HTTP
שם: אימייל : קבלת תגובות לאימייל
פרסום תגובה