המדינה יצרה מערך בתי משפט, אשר בבסיסו ובחוק המקיים אותו וקובע את דרכי התנהלותו, ישנה סתירה מהותית וחמורה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוקי הראיות, סדרי הדין והחמור מכל - כשבתו כבית משפט לענייני משפחה וכרשות השופטת הבאה להגן כל זכויות הילד ומעמדו בחברה הישראלית, פועל השופט בניגוד לאמות מידת הצדק, האמת, היושר וההגינות. השאלה הנשאלת היא - האם השופט הוא לא יותר מבובת מריונטה, חסר יכולת וכבול בידיו, או שמא הוא יושב שם במטרה לשרת את המדיניות שלו עצמו?
   מבט אחד בתמונה "חותמת גומי של בתי המשפט", מעלה חיוך בפניהם של רבים. אך בעיני רבים אחרים, אשר בפועל נפגעו ונעשקו בידי בתי המשפט לענייני משפחה ונוער, זה ממש לא מצחיק. זו עובדת חיים! תבינו הכיצד שורה של חוקים ותקנות, העומדים בסתירה מוחלטת נגד כל אמת הגיון ומוסר, צדק ואמת, מנוצלים בידי פקידי הסעד בכדי לעשות ניצול ציני של השופטים לצורך המדיניות שלהם.
   ראשית דבר, כל מי שלא ממש מסתדר עם ההגדרה, אבוא ואומר - "זה בסדר, גם אנחנו, ציבור ההורים הגרושים, אשר נאנק תחת איוולתכם יומם ולילה, גם ממש לא מסתדרים עם זה. אבל בעוד שמשכורתכם השמנה והחסינות שהוענקה לכם ע"י המדינה מאפשרת לכם דיכוי המוני, פגיעה בזכויות אדם בכלל ובזכויות הילדים בפרט, העלמת עין מעובדות, ראיות ושאר מיני מטעמים ובמיוחד - מניעה כואבת מגילוי האמת וכינון הצדק - אנחנו, אלו שחשבו לתומם כי אתם מייצגים את כל אלו, הורים גרושים, משפחות חד הוריות, משפחות מצוקה ו- "סתם" כאלו שפקידות הסעד בוחרות להיטפל אליהם, נאבקים כעת על מנת להשיב את הסדר על כנו. ו... כן, אנחנו לא נסתום את הפה יותר..."
   עכשיו, לחלק היותר עובדתי, המעיד יותר מכל על מה שאנחנו אומרים - "חותמת הגומי של בתי המשפט". העם, הנושא את עיניו לבתי המשפט, חושב מן הסתם, כך לימדו אותו בבתי הספר, כי בית המשפט הינו מכון הצדק והחוק. אלא, שהאמת רחוקה מרחק היום והלילה מהמציאות. בית המשפט לענייני משפחה נשען הישענות רחבה, יש הטוענים - רחבה מדי - על סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1985, בבואו לדון - או יותר נכון לומר - שלא לדון - בכל הקשור בראיות, עובדות וטענות, המועלות בפניו על ידי ההורה הגרוש, כלפי המערכת, כלפי הצד השני ובמיוחד - כלפי פקידות הסעד, המפעילות את בתי המשפט כבובות מריונטה. אסביר את דבריי.
    להלן מס' סעיפים בחוק ובתקנות, אשר לא היו יכולים להתקיים בשום מדינה נאורה, מתקדמת ובמיוחד, - דמוקרטית, דווקא מתוך הסיבה שחוקים ותקנות אלו נוגדות את ההיגיון הבריא, הצדק, האמת והמוסר (אותם לא תמצאו בין כותלי בית המשפט לענייני משפחה). הסעיף אשר הזכרתי לעיל, סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1985, אומר במפורש כי בכל הנוגע בסדרי הדין והראיות, "ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק". מכאן, ירצה, יקבל, לא ירצה - יתעלם במפורש מראיות ברורות לפגיעה נפשית ופיזית, התעללות, הסתה וכיו"ב. תשאלו, אם כן, מה כוחם של חוות הדעת של העדים המומחים המתמנים על ידי בית המשפט? דבר אחד ברור - בכל הנוגע לאימות תלונות בגין התעללות של האב הגרוש בילדיו, גם כאשר האב מאמת את התלונה בפניו של השופט, יבחר השופט להתייחס לחלק מדבריו של העד המומחה המעידים כי האב הינו מקור הבעיה, אך יפעל לעתים לעצור את הדיון ולמנוע את המשך חקירת העד המומחה, ימנע את המשך רישום הדברים בפרוטוקול וימנע את תיעוד העובדות ולו על מנת שהדבר לא יפריע לו להמשיך בדרכו, בואכה אל פסק הדין כנגד ההורים, למען הוצאת ילדים מהבית, ניתוק ילדים מהורה אחד או משניהם וכן הלאה.
  סעיף 3 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, קובע את "מידת" הראיות והעובדות אשר פקיד הסעד מחויב בהם כאשר הוא מחליט בדבר נזקקות או מסוכנות לקטין, לגובה של "0" (אפס) מוחלט. הסעיף פותח ואומר - "3. היה פקיד הסעד סבור שקטין הוא...". המונח "סבור" הינו הבעיה העיקרית. ניחא היה כתוב שם כי "בידי פקיד הסעד הראיות והעובדות...", ניחא, על זה אפשר להתווכח, להגיע לדיון. אבל על "סבירות" או "סברה" אשר הינם לתחושתו האינדיווידואלית של האדם? ועוד כזו המופקדת בידיו של מי, אשר בידיו לחרוץ גורלות מבלי להתחייב בדין?
   כאן עולה בפנינו תרומתם המכרעת של פקידי הסעד, מנהליהם ובעליהם של תיאטראות המשפט ברחבי הארץ. תע"ס (תקנון עבודה סוציאלית) 8.40 - "מרכז חירום לטיפול בילדים ובהוריהם" קובע את הנהלים בדבר הוצאת הילד מביתו והחזקתו במרכז חירום. סעיף 5.2 קובע כי זמן שהותו של הקטין במרכזי החירום לא יעלה על 3 חודשים. אלא, שתתי הסעיף כבר מצביעים על תמונה שונה לחלוטין. תת סעיף 5.2.1 קובע כי  "חריגה מזמן שהות זה, תאושר ע"י ביהמ"ש ו/או הוועדה לתכנון תוכניות טיפול והערכה ופקיד סעד מחוזי המפקח על מרכז החירום"; הנה עינינו הרואות (כפי ששופטים רבים נוהגים להתנסח). טרם יבשה הדיו על החלטת בית המשפט, כבר נפתחה המערכה על הוצאת הילד מביתו ומחיק הוריו, תהיינה הסיבות אשר תהיינה. לפקיד הסעד ניתנת הרשות, אף מבלי להידרש להמצאת ראיות ועובדות חדשות, אלא בהסתמך על "סברה", "סברתו" וללא כל ממצא מחייב שהוא, להחליט על דעת עצמו, באם הוא אמור לפנות לבית המשפט או לוועדה , בכדי לקבוע את המשך שהייתו של הקטין מחוץ לביתו. סעיף 5.2.2 אף עובר את גבולות הדימיון. שם נקבע, כי "ההערכה מעבר לחצי שנה מחייבת אישור פקידת סעד ראשית ומרכז שירות במחוז". כלומר, מבחינת משרד הרווחה - בית המשפט הוא אכן חותמת גומי המכשירה את החלטתו הראשונית, הבתולית, אשר אינה מחויבת באיזו שהיא ראיה או ביסוס נסיבתי מעבר ל- "שמעתי", "אמרו לי",  או "הקטין מסתובב עם חולצה קרועה", על מנת להוציא את הקטין מביתו. ניחא היה קובע זאת החוק. אבל מה מאפשר לפקיד הסעד להתעלם מדרישה כל כך ברורה, חשובה והכרחית להעמיד את "סברתו" במבחן החוק והציבור?
   אך כאן, טרם נסתיימו העובדות אשר מבססות, הלכה למעשה, את היותו של בית המשפט לענייני משפחה "חותמת גומי" למעשי פקידות הסעד. חוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך-1960 אף מעצים את הפגיעה בזכויות האדם בכלל ובזכויות הילד בפרט. סעיף 11 קובע כי כאשר היה סבור פקיד הסעד כי "לקטין נשקפת סכנה תכופה או שהוא נזקק לטיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי", יכול הוא לנקוט "בכל האמצעים הדרושים" כמופיע בהמשך. אמנם, מופיע התנאי, בהמשך אותו פסוק, כי זמן שהותו והוצאתו של הקטין מידי האחראי עליו לא תעלה על שבוע אלא באישור שופט, אבל השבוע נגמר מהר ומהרגע בו הוצא הקטין מידי האחראי עליו - הולכות ומתבססות להן הראיות והעובדות, אשר מרביתן לא היה קיים קודם לכן ורובן פיקציה הזויה ומקבלות "אימות" בפי וע"י גורמים "חסויים" אשר פקיד הסעד מנוע מלחשוף את זהותם או המזוהות כ- "כגננת", "מורה" וכו'.
   סעיף 12 לחוק הנוער קובע, כי השופט אף רשאי לקבל החלטתו לאישור צו החירום והארכתו, בהליך ביניים, וכל זאת "אף לפני שמיעת הקטין או האחראי עליו ולפני קבלת תסקיר..." ובכלל זה, אף לאשר את אמצעי החירום אשר ננקטו ע" פקיד הסעד. אנא, שימו לב הכיצד מופרת כאן זכותו של הקטין ואף הזכות הניתנת ועומדת לכם, הזכות להישמע!!! ללא שמיעת הקטן או שמיעתכם, תבוא פקידת הסעד ותודיע כי היא מבקשת להאריך את הצו.
    אפשר להמשיך ולהתפלפל בנושא, אך כיום, הציבור כבר ממש לא מטומטם. הכיצד אפשר לשלול את זכותו של אדם להישמע? להשמיע?
    יחסי הגומלין בין חוק הנוער המוזכר לעיל ולבין הסעיפים השונים בתע"ס, מעידים באופן ברור על מערכת מושחתת, אשר אינה בוחלת בשום אמצעי, יהא אשר יהא, לפגיעה בזכויות אדם ואזרח ומעל הכל, ברמיסת חייהם וזכויותיהם של הילדים בישראל. בעוד שבכל מדינה מתוקנת נקבע, כי האדם חף מפשע כל עוד לא הוכח אחרת, בישראל, אין אפילו צורך לשכנע מישהו, או להביא ראיות כאלו או אחרות, בנוגע להאשמת ההורים או לנכונות הדברים. הדבר היחיד העומד בין בית המשפט והוצאת הילד מהבית וניתוקו, לעתים לצמיתות, מהוריו, הוא "סברתו" של פקיד הסעד. "היה פקיד הסעד סבור..." היא רעה חולה, אמת מידה לשחיתות מוסרית ואישית, אשר אינה בוחלת בדבר.
   אהה, כן. נשאר עוד דבר אחד. יושרו של השופט ורמת המוסר הנדרשת ממנו. רבים מאתנו נתקלים מדי יום ביומו בהחלטותיו ובפסקי הדין של שופט זה או אחר, העומדים ביחס הפוך לכל מה שקשור, נקשר, כרוך ותלוי, באמת, במוסר, צדק והיגיון. אז הנה, עוד דבר אחרון, המוכיח לא רק את אטימותו של השופט, אלא אף את נכונות דברינו, שהשופט אינו אטום כלפי הקורה סביבו, אלא פועל לפי אג'נדה ברורה וביודעין, כאשר הוא מנתק את הילד מביתו.
  במסמך שהוגש לכנסת בשנת 2002, בנושא "הפרטת מערך שירותי האומנה", נכתב הציטוט הבא, הלקוח מסעיף ה- פיקוח (בעמ' 7 באותו הדו"ח) והנוגע בקשר הרווחי של פקידי הסעד עם משפחות ועמותות האומנה:
"אחד החששות שהועלו במעבר האחראיות ממשרד העבודה והרווחה לידי עמותות, הוא כי משיקולי רווח, יישארו הילדים במשפחות אומנה ולא ישובו למשפחות הביולוגיות, גם אם המשפחות הביולוגיות כשירות לשוב ולטפל בילדיהן. המנגנון אשר אמור לדאוג כי ייערך דיון מחודש לגבי כל ילד אשר נמצא בהשמה חוץ-ביתית הן ועדות ההחלטה. ועדות ההחלטה אמורות להתכנס פעם בשנה, ופעם בחצי שנה כאשר מדובר בילדים בין גיל 0-6. הוועדה מתכנסת בלשכת הרווחה במקום המגורים של הילד ומורכבת מצוות רב מקצועי אשר אמור לדון בהמשך הטיפול בילדים. הוועדות מהוות גם הן מעין מנגנון פיקוח, כיוון שההחלטה לגבי המשך טיפול בילד אינה נתונה רק בידי העמותות אלא בידי גורמים מקצועיים השייכים למשרד העבודה והרווחה ולגופים נוספים, בשיתוף עם נציגי העמותות. יחד עם זאת, מחקרים מראים, כי ועדות ההחלטה אינן מתכנסות בזמן שנקבע להן, ולעיתים אינן מתכנסות כלל, ולכן מנגנון-פיקוח חשוב מסוג זה אינו תמיד אפקטיבי. העובדה כי לא תמיד נערך הליך מסודר לגבי המשך הטיפול בילד אשר נמצא בהשמה חוץ-ביתית היא בעייתית במיוחד בהקשר זה, כאשר מתעורר החשש כי לעמותות עשוי להיות אינטרס שהילד יישאר בבית משפחת האומנה ולא ישוב למשפחתו הביולוגית".
   מתוך האמור לעיל ניתן ללמוד, כי פקידי הסעד פועלים מתוך מדיניות רווחית, המיועדת לשימור התקציב והכספים בתוך המערכת בעוד משרד הרווחה פועל להשגת תקציבים נוספים. ציטוט זה מראה כי פקידי הסעד מבקשים לשמור על המצב הקיים. היות וציטוט זה הינו חלקי ואינו מביא בפניכם את כל המאמר, יש לפנות ולבדוק את תע"ס 8.40 (מרכזי חירום) ואת 8.2 (שירותי האומנה) ולהבין, כי כאשר המדובר בעמותות אומנה ובמרכזי חירום, הקים משרד הרווחה עמותות ומרכזים אלו המופעלים, פועלים ונתונים לשליטתו הבלעדית, לפיקוחו ולהחלטותיו. די בציטוט זה כדי להוכיח, כי המערכת מערימה קשיים, אינה פועלת כנדרש ופועלת מתוך שיקולי רווח, לאו דווקא שיקולי בטחון הילד, חייו, שלומו או עתיד.
   יושב לו השופט בגלימתו השחורה, יודע את הדברים, מודע למצב הבעייתי הקיים בתסקיר המובא בפניו, מודע לטענות אשר מועלות בפניו על ידי בעלי הדין, על ידי עורכי הדין, בכתבות אין ספור ולבסוף - מחליט להתעלם מכל הראיות והטענות ולדבוק בדברי פקיד הסעד?
  מנסים למכור לנו את הסיפור, שהשופט מקבל את החלטותיו באופן ניטראלי, ישר ובמיוחד - כשהוא בוחן את העובדות. המערכת המשפטית מנסה להגן על עצמה בטענה, כי השופט הינו כס הצדק והאמת. אלא, שמתוך הדברים הללו, ניתן לשאול שאלות רבות ומהותיות, אבל הנה, שתיים מהן.
  האחת - אם השופט באמת פועל על פי סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, אשר מתיר לו לנהוג כראות עיניו בכל הנוגע לראיות ולסדרי דין, הרי זו הוכחה לאג'נדה הפוגענית אשר השופט פועל לפיה, כאשר הוא מקבל את המלצות פקיד הסעד ומתעלם מדברי בעל הדין העומד מולו. בכך, ייאמר, ממלא השופט את "מלוא" יכולתו השיפוטית ואת שטח הפעולה הנרחב הניתן בידיו, כמי שאינו תלוי באדם.
  השנייה - במידה ולא נתייחס לשאלה המהותית, האם השופט מתעלם מראיות ומעובדות, סדרי דין ודברי בעלי הדין המופיעים לפניו, והיות והוא מקבל את דברי פקיד הסעד ככתבם וכלשונם, הרי הוא פועל כבובת מריונטה, לבוש בגלימתו השחורה ומשמש, פשוטו כלשונו, חותמת גומי, לפקידי הסעד, בבואם לחרוץ דינו של אדם, דינה של מדינה, הגוזרת כליה על החברה בישראל.