האיש שבא לעבודה – פרידה מקריירת הכדורסל של ה"אל מבית הילל"

בימים אלו, אי אפשר לתאר במילים את תחושת היתמות שחשה משבצת הסנטר בכדורסל הישראלי. לא פעם ניסו משבצות השדה לנחם אותה, עמדת הרכז שלחה פרחים ,עמדות 2,3 עודדו ואמרו שיהיה בסדר, אף שבליבם כולם ידעו ,ששבר הבדידות של משבצת הסנטר לא יהיה ניתן לאיחוי בעתיד הקרוב, ושכל עיסוקה באותו הזמן יהיה להתאבל על לכתו של חבר, אח, בן. דם מדמה, קרש מקרשה, זיעה ישראלית עיקשת שנתנה לה מקור לגאווה בתוך הלוע האכזרית של בקבוק הצבע האימתני המלא בזרועות זרות של פלדה. כשהם כרעו לכדור, לה היה אותו, הקרנף הפרטי שלה, שלנו. שלא נרתע מאיש ולא דפק חשבון. קיר בטון. הסמיטריילר, התחנה האחרונה. הפלמחניק של הכדורסל הישראלי והגאווה הגלילית, עידו קוז'יקרו.

אני זוכר את הרגע. זה היה בשנת 2001, אולם הכדורסל בכפר בלום. אני יחף, לבוש חולצה אדומה גזורה ומלוכלכת עם הכיתוב "הפועל גליל עליון", פרעוש קיבוצניק כחוש ודליל, מתיישב כדי לראות את הקבוצה שלי משחקת נגד הפועל ירושלים. אימה.

רבע שלישי בתוך המשחק, עידו קוז'קרו, בן העמק, שעוד היה שחקן מסופסל באותן שנים, עלה לפרקט. בחור גדול עם מעט שומן עודף, גמלוני, הססן שתמיד העדיף למסור ולחסום מאשר לזרוק. מקבל כדור על קו השלשה בפינה. כולם ציפו למסירה או לאיבוד כדור, אבל אז התרחש מהלך שאיש באולם לא היה יכול לחזות. הענק הביישן וחסר הזריזות מהעמק, פרץ באיטיות לעבר הסל, סוג של עקף\התנגש בשחקן היריב, התרומם בסלואו מואשיין וביד אחת דפק דאנק עוצמתי שהקפיץ את כולנו בפליאה ובשאגות. לא האמנתי שראיתי את זה! הכוח! הכעס! האומץ! הכל היה שם. הלב. הלב שלא ראינו, הוא שחיפה על הנתונים הפיזיים הגלויים שלו. והוא הסיבה לאהבה של הקהל אליו. זה היה הרגע בשבילי שבו הוא הפך משחקן משנה לסמל. מבהמה, לשור.

ולא אשכח את הרגע בו הוא שיתק את קאמבלה הפר ממדריד בגמר היול"ב, ולא אשכח את הרגע בחצי גמר הגביע ביד אליהו בו עלה לאוטובוס של האוהדים שהגיעו מהגליל בשביל להודות להם על התמיכה (אחרי הפסד למכבי, כמובן), וגם לא את השלשה משלושת רבעי המגרש במלחה ( שאחריה התפשטה שמועה שלעידו יש 100% מהשלוש..)

אבל בעיקר לא אשכח את המלחמה מתחת לסל, את העבודה הקשה ואת ההתעייט קט סל שהיית עושה אחרי (כל) ריבואנד התקפה, שהייתה מפילה בפח גם את גדולי הזרים בארץ ובאירופה.

עידו נהפך לסמל כי הוא היה אחד משלנו, לא איזה סופרסטאר עם כישרון ואתלטיות , אלא איש עבודה, נטול אגו, שהוכיח שאין דבר כזה סל קל, תהיה כמות העבירות אשר תהיה. ובשביל ניצחון הקבוצה, גם סנטר אמריקאי יכול לדמם. הוא שייך לדור שהרגיש. שנלחם.

תודה על שנים גדולות. ואני מקווה שכדורסלני העתיד ילמדו מהמורשת שלך, שגודל וכישרון אולי קובעים הרבה, אבל לא קובעים הכל. תודה.