המבקרים הקבועים באגודת האמנים בת"א מכירים היטב את

החתולה לוסי. לפני חודש בעוברי ליד האגודה ראיתי את לוסי 

עומדת ומייללת לפני דלת הכניסה. פתחתי לה את הדלת והלכתי

אחריה, סקרן לדעת לאן תלך. לוסי חצתה בהליכה אצילית את אולם 

התערוכה, ירדה במדרגות ונכנסה לצרכנייה לחומרי ציור. נכנסתי

בעקבותיה והתבוננתי מעט סביבי. על אחד הקירות הבחנתי בציור

אקריליק קטן "יש פה ציור יפה של ג'ון בייל"   פניתי להדס האחראית   

על הצרכנייה. "ג'ון מגיע לכאן לעיתים קרובות" אמרה. "האם את 

מוכנה להפגיש בינינו" שאלתי. "בחפץ לב" השיבה.


שבועיים לאחר מכן, עברתי שוב ליד האגודה. הדס באה בשמחה

לקראתי "ג'ון יושב כאן על הספסל, אתה יכול לשוחח אתו". הצגתי

את עצמי בפניו, וביקשתי ממנו את מספר הטלפון כדי שנוכל

להיפגש בסטודיו. כעבור מספר ימים, ביום שני בבוקר, טלפנתי

לג'ון כדי לקבוע את הפגישה. "אתה יכול לבוא עכשיו אם אתה

רוצה" השיב ג'ון מעברו השני של הקו.

 

בכניסה לסטודיו הציב ג'ון פסלי דמויות וראשים קטנים על מדפים.

את חלל הסטודיו חילק לשלושה חדרים, שניים משמשים אותו

לעבודה ואחד לאחסון. על האצטבאות הניח בקפידה פסלים ועבודות

עיצוב ארכיטקטוני. מספר ציורים תלה על הקירות, אך את מרביתם

סידר זה לצד זה על מדפי ארונות עץ ומתכת. 

 

ג'ון בייל, חי בארץ כבר 62 שנה. מעט מהמבטא האמריקאי עדיין שגור

בפיו. לעתים תכופות קטע את דבריו עד ששלף מזיכרונו מילים מדויקות

כדי לנסח את משפטיו. 

 

ג'ון, מה הביא אותך אמן אמריקאי לעלות בשנת 1951 לישראל?

 

"ההחלטה לבוא לכאן נבעה לפחות משתי סיבות: ערעור היחסים שלי עם

בני משפחתי ותופעת המקרתיזם בארצות הברית."

 

למה בחרת לבוא דווקא לקיבוץ?

 

"את רעיון הקיבוץ שמעתי בפעם הראשונה מזוג ידידים שלי משיקגו.

השניים חשבו שהשקפתי הסוציאל-פציפיסטית ודרך חיי מתאימים לחיים

בקיבוץ. הגעתי לקיבוץ אורים בנגב בגיל 23, הבאתי איתי רק כמה

ציורים, ספרים וגולגולת."

 

מהיכן השגת גולגולת?

 

"בליל חג אמריקאי ביליתי עם קבוצת חברים. השתכרנו קצת ויצאנו

להשליך בקבוקים לרחוב, על הדרך נכנסנו למוזיאון המדע בשיקגו,

משם לקחנו גולגולת."

 

איך קיבלו את פניך בקיבוץ? 

 

"במפגש הראשון שלי עם מזכיר הקיבוץ, שמי לא מצא חן בעיניו, השם

לא נשמע לו מספיק "מקומי". הוא ניסה לשדל אותי לשנותו. רבים

מחברי הקיבוץ הגיעו מאמריקה, להם זה לא הפריע."

 

בשנים ההן אפשרו לצייר בקיבוץ?

 

"מנהל העבודה ביקש ממני להוציא את עדרי הקיבוץ למרעה פעמיים

בשבוע. סידור עבודה זה אפשר לי להקדיש את שאר ימי השבוע לציור.

מה גם שבזמן המרעה רשמתי הרבה רישומים של בעלי-חיים."

 

באיזה סגנון ציירת בתקופת שהותך בקיבוץ?

 

"בשנים ההן עבדתי עדיין בסגנון פיגורטיבי, ציירתי בעיקר בעלי-חיים

ודמויות."

 

יצאת לצייר גם מחוץ לקיבוץ?

 

"לעתים קרובות נסעתי לבאר-שבע כדי לצייר בשוק הבדואי. אהבתי

לצייר   את הנשים הבדואיות, באחת הפעמים התקרב לעברי בדואי  

קשוח, מיד התחלתי לרשום את דיוקנו, כאשר ראה את דמותו על

 הנייר אפשר לי להמשיך."

 

 

ב-1956 עזבת את הקיבוץ ועברת לגור בת"א, ממה התפרנסת?

 

"בתל-אביב עסקתי בעיקר בעיצוב המוצר ובתפאורה לתאטרון."

 

יצרת קשר עם אמנים בת"א?

 

"מדי פעם בא אלי הפסל דנציגר, ביקש את עזרתי בהכנת פרויקטים

שונים." 

 

איך אתה מגיע ללמד בטכניון בחיפה?

 

"דנציגר לימד באותה תקופה בטכניון. באחד הימים ביקש ממני

ללמד לצדו. אשתו לקחה אותי במכוניתם הקטנה לחיפה. עד היום

אני זוכר איך בקושי נדחקתי למכונית וכיצד סבלתי כל הדרך.

בשנה הראשונה לימדנו 64 סטודנטים. דנציגר חילק אותם לשתי

קבוצות, נתן לי 53 סטודנטים ולעצמו בחר 11, בעיקר את

'החתיכות'."

 

נשארו לך דוגמאות מהעבודות שעשית עם הסטודנטים שלך בטכניון?.

ג'ון יצא לחדר הסמוך והביא משם שני קלסרים, הקלסרים הכילו

צילומי תרגילים של סטודנטים. התרגילים הזכירו לי את שיטות 

ההוראה הנפלאות שבהן לימדו קנדינסקי, קליי ואיטן בבאוהאוס.

 

איך קרה שעזבת את הטכניון ועברת ללמד ולנהל בבצלאל?

 

"בשנת 1967 הגיעה לטכניון משלחת ועדת ייעוץ מכובדת מטעם

אונסק"ו, לאחר הביקור העבירה המשלחת המלצה על כישוריי לדן

הופנר, מנהל בצלאל דאז. דן רצה להקים בבצלאל מחלקת אמנות

נפרדת במקביל למחלקת העיצוב. הוא הזמין אותי אליו וביקש ממני

תחילה ללמד, ולאחר מכן הפקיד בידי את ניהול המחלקה החדשה."

 

לאחר שנים מוצלחות בניהול המחלקה, מה גרם לך להתפטר?

 

"הזמנתי מורים איכותיים מתחומים שונים ללמד בבצלאל, בניתי

תכנית   לימוד עיוני בד בבד עם הקניית מיומנויות וטיפוח היצירתיות.  

באמצע שנות השבעים נוכחתי לראות שהמורים אשר קידמתי

בבצלאל בחרו להשתית את ההוראה על "אמנות מושגית", וזאת

על חשבון רישום ודיסציפלינות חיוניות ביותר ללימודים באקדמיה.

הרישום, לטעמי. הוא חשוב ביותר – רישום כביטוי, וחשוב עוד יותר:

רישום כפיתוח חשיבה חזותית. לא יכולתי להסכים לשינוי מהותי

כזה ולכן התפטרתי מתפקיד הניהול."

 

האם ניסית להציג תערוכה בחו"ל?

 

"בשנות השישים הגעתי לגלריה בפלאס דה-ווז' בפריז. היו באמתחתי

18 ציורים מופשטים. הראיתי אותם לבעלת הגלריה. היא התלהבה

מאוד, הסירה את היצירות שהיו תלויות על קירות הגלריה שלה ותלתה 

במקומן את עבודותיי. בעלת הגלריה הבינה משהו באמנות, היא שייכה

את ציורי המופשט שלי לסגנונם של חברי קבוצת "קוברה" הסקנדינבית.

המשבר בענף האמנות בפריז באותה תקופה גרם לסיום הקשר היפה

שהיה לי עם הגלריה בפלאס דה-ווז'."

 

אתה נחשב לאחד מציירי המופשט הטובים, האם היה לך קשר עם

הצייר יוסף זריצקי?

 

"לא היה לי קשר אישי אתו. בשנת 1958 קיבלתי דרך דנציגר הצעה לסגנן

פס דקורטיבי שנועד לקשט את חזית בנייני האומה בירושלים. הסקיצה

שעיצבתי הועברה על ידו לצייר זריצקי. זריצקי מרח על הסקיצה שלי צבע

והעביר אותה לביצוע בטכניקה של הדבקת לוחות צבעוניים מפלסטיק." 

 

תודה לך ג'ון על תשובותיך הכנות. 

                                           

ג'ון בייל ניחן בערכי תרבות נדירים. אדם, הומניסט, דמוקרט ואסתטיקן. 

אמן אשר תרם שישה עשורים מחייו לקידום העשייה האמנותית בארץ.

הוא לימד בטכניון, לימד וניהל את מחלקת האמנות בבצלאל ונחשב

לאחד ממובילי זרם המופשט בישראל.

ג'ון בייל גם הציג תערוכות רבות, זכה בפרסים יוקרתיים והפך מוסד

בקרב ציבור גדול של מביני אמנות. 

תמוה מאוד שהפרק עליו בתולדות האמנות המקומית חסר. עניין זה

מעלה סימן שאלה גדול לפתחם של העוסקים בחקר ובעיצוב תולדות 

האמנות הישראלית. 

 


                                                                               ראובן פלץ