תובנה לפרשיות ויקהל-פקודי.
 
יוזמה.
 
 
בסיום חומש שמות התורה חוזרת ומתארת באריכות את מלאכת יצירת והקמת המשכן.
המלאכה הגדולה התנהלה תחת חסותו של משה רבנו, בניצוחם של בצלאל משבט יהודה ואהליהב משבט דן, כאשר תחתיהם עבדו כל שאר המשתתפים בפרוייקט הגדול והמורכב.
 
ונאמר בפרשתינו- ״ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו״ , ומבאר הרמב״ן- ״על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות. וטעם- אשר נשאו ליבו, לקרבה אל המלאכה כי לא היה בהם שילמד המלאכות האלו ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי ה׳ לבוא לפני משה, לאמר לו- אני אעשה כל אשר אדוני דובר״...
ובפרשה הקודמת מוסיף הרמב״ן ואומר- ״כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל, והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף וזה ובחרושת אבן ועץ, וחושב ורוקם ואורג״...
 
אם כן, כאשר ציווה משה את בני ישראל על מלאכת המשכן, ומינה את בצלאל ואהליהב לנהל אותה, עמדה בפניהם בעיה של מחסור בידע ופרקטיקה אומנותית ועדינה, שהרי עד לא מכבר הם היו משועבדים בעבודת פרך בחומר ובלבנים, ואיך יוכלו ברגע אחד לעשות הסבה מקצועית להפוך לאומני צורפות עדינה ומדוייקת?
 
ועל זה אומר ה׳ למשה כדברי הרמב״ן- ״שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מילא אותו (את בצלאל) רוח אלוקים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן״...
מפני שבצלאל שפיקח על כל המלאכה, היה צריך להיות מקצוען, בכל תחומי האומנות שנצרכו להקמת המשכן, וזו תופעה יוצאת דופן, שאדם אחד ישלוט ברמה כה גבוהה בכל סוגי האומנויות.
 
אך ביחס לשאר המשתתפים במלאכה, אומר הרמב״ן שהתורה מציינת את ״נשיאות הלב״ שלהם, וזה להבדיל מ״נדיבות לב״ , מתאר את התעוזה והיוזמה של כל אחד שבא לפני משה ולקח על עצמו ליצור ולבנות ולעצב את המשכן וכליו.
מפני שכפי שתיארנו, מדובר היה בפועלי בנין, ללא הכשרה וללא עדינות נדרשת, ולכאורה היה בלתי אפשרי שהם יצליחו לבנות את המשכן. ולמרות זאת, אותם האנשים שנשא אותם ליבם, העזו לקחת על עצמם את האחריות ליצירת ובניית המשכן וכליו.
 
בפסיכולוגיה האנליטית של אריק אריקסון (מממשיכיו של פרויד) ישנו שלב התפתחותי בגילאי 3-5 המכונה- ״יוזמה לעומת אשמה״ בו הילד מפתח את כישוריו המוטוריים והמילוליים, וזה מביא אותו להבנה שיש בעולם דברים נוספים מלבדו, ואימו לא מרוכזת רק בו.
התחרות שיש לו כביכול עם אביו על תשומת הלב של אימו, יכולה לגרום לו תחושת אשמה, או לחילופין יוזמה על ידי הזדהות עם דמות האב.
כאשר הילד מצליח להתגבר על תחושת האשמה, ולפתח יוזמה, הוא רוכש כלים להשגת מטרות, היות והוא לומד לא לתת לאשמה לשתק אותו, אלא לנתב את היכולות שלו בהתאם לחוקים ולדרישות, ולבצע שיפוט ותכנון שיביאו אותו אל המטרה הנכספת והאידיאלית.
אך פתרון הקונפליקט תלוי גם בהורים, האם הם מעודדים את הילד לנסות דברים חדשים ומאפשרים לו ליזום, או שהם מגבילים את הילד ולא מאפשרים לו להשתמש בכישורים החדשים שלו, ואז תתגבר תחושת האשמה ותשתק אותו.
 
אם כן, ישנם שני גורמים שמשפיעים על פיתוח היוזמתיות, האדם, ותגובת הסביבה.
אצל הילד, הסביבה היא בעיקר ההורים, ואצל מבוגרים, זה כולל את נסיון העבר והסטיגמה שדבקה בהם.
וגם במלאכת המשכן, היו אנשים מבני ישראל, שהעזו לקרוא תיגר על התחזיות הפסימיות, ולהעז לקחת על עצמם יוזמה של בניית המשכן, ובלשון המקרא, הם נישאו על ידי ליבם.
ולעומתם, שאר האנשים אמרו לעצמם- איך אני שעבדתי ברפש וטיט, בחומר ולבנים, אהיה מסוגל ביום אחד להתעסק בצורפות?... והתייאשו מלנסות לקחת חלק במלאכת המשכן.
 
אמנם הרמב״ן מדגיש, שאותם אלו שניגשו למשה, חשו שיש להם נטייה וחוש לאומנות, אך לא היה די בכך. כי אם הם היו נכנעים לחששות ולפחדים, הם לא היו מעזים ליזום ולהתנדב לבצע את המלאכות העדינות הללו, ורק על ידי נשיאות הלב הם הוציאו לפועל את כשרונותיהם.
 
ואם נתבונן, נראה שמלאכת המשכן כללה אף היא סביבה תומכת, שהזמינה את כולם ליטול בה חלק.
מנהלי העבודה היו בצלאל משבט יהודה ואהליהב משבט דן, וכבר הביא רש״י את מאמר חז״ל שהפנו את תשומת הלב לכך - ״משבט דן, מן הירודים שבשבטים מבני השפחות, והישווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים״...
דהיינו שהקדוש ברוך הוא הראה לבני ישראל שלמרות הבדלי המעמדות שיש בהם, כולם יטלו חלק שווה במלאכה.
בנוסף, כל אחד מבני ישראל יכול היה לתרום כפי נידבת ליבו, וכל אחד ואחת יכול היה לבוא ולקחת חלק פעיל בבניית וביצירת המשכן וכליו.
כך שנוצרה סביבה תומכת ומעודדת, שהיתה בסיס איתן לכל מי שחפץ ליזום ולהשתתף בפרויקט האדיר הזה.
ואכן אותם חכמי לב שנשאם ליבם, השכילו להתעלות ולהתרומם מן המשבר של שעבוד מצרים וחטא העגל, ועל ידי התנדבותם היוזמתית לבניית המשכן, הם החזירו את השראת השכינה בקרב כלל ישראל. 
 
אפשר ללמוד מן הפרשה הזו, שישנו תחום אפור, בו כשרונות ויכולות חבויים, נעים על המטוטלת של ״אשמה לעומת יוזמה״ ורק אם נצליח לעודד את עצמנו, ולא לחשוש מסטיגמות או מכישלונות העבר, אלא להיפך, להאמין בעצמנו, נוכל לממש ולנצל אותם. כפי שמשכן העדות נבנה ונוצר על ידי אותם החכמים שנתנו לליבם לשאת אותם, וכך התאפשר להם לגלות הלכה למעשה את היכולת החבויה בהם.