האם אושר יוצר אומנות?

מישהו כתב פעם באיזה ספר שאנחנו הרבה יותר מפחדים להיות מאושרים מלהיות חסרי סיפוק.

מאז ומעולם חלמתי להיות שחקנית. זה בער בי. עוד בגן חובה, בחיי.

לאורך כל הילדות, הבגרות, הצבא, הלימודים, העבודה.

המסלול היה ידוע ומתוכנן. אחרי צבא- לימודי משחק מעשיים.

פעם אחת, אחרי אילת ולפני שבכלל התקבלתי ללימודים, מצאתי את עצמי מאושרת בתוך מעין שגרת חיים אפורים שבניתי לעצמי. עבודה-משפחה-אהבה. בכל אחד מהתחומים האלה היו לי אור, מנוחה וסיפוק מאוד גדול.

נפלא לא?

לפתע שמתי לב לעובדה שאין הכרח לכתוב שירים בגיטרה, כמו שהיה תמיד. עברו חודשים טובים בין פריטה לפריטה, וגם אז היתה זו פריטה תפלה וחסרת משמעות.

בנוסף, הצורך לכתוב ביומן/בבלוג/במחברת קהה, והחשק לצייר גם כן.

משהו באושר הגדול ההוא שהיה לי בכל הרבדים מילא את החסכים שלי. האושר ההוא מילא את הצורך להתבטא, להרגיש בעוצמה, להביע, להפגין את היכולות שלי, לגעת באמת הקוסמית, לקבל כפיים. כל זה הרגיש לפתע לא הכרחי.

אט אט הופיע פחד תהומי ומשתק. לא היה לי צורך ללמוד משחק. הכמיהה ההיא לבמה, נסוגה.

איזה פחד!

הדבר שהגדיר חלק ניכר באישיות שלי, פתאום לא היה קיים בי עוד, לפחות לא באותה מידה טוטאלית כבעבר.

מתוך מצוקה, מיד שלפתי את כוחו של הרגל בחסות ההשפעה החברתית האילמת והאימתנית והתעקשתי לקיים את "האמת" הלא רלוונטית ההיא ונרשמתי ללימודי המשחק, בהתאם לתוכנית.

מסתבר שהאושר הזה הרגיע אותי. הרגיע אותי מיד, עד שסערת היצירתיות והיצריות שהייתה בי דעכה.

האושר הגדול שהרגשתי באותה תקופה ניטרל את הצורך שלי בבמה. באומנות.

יש שקט באושר, אושר אמיתי. יש שלווה. שלווה המכילה קורטוב פסיביות וסיפוק. מתוך שלווה קשה ליצור. לא כי לא יכולים, קשה כי לא קיים צורך.

כולנו השחקנים, מחפשים משהו מעצם היותנו שחקנים. המשחק, הבמה, הביצוע, עונים על צורך שקיים בנו. צורך בהכרה, בתשומת לב, בכפיים, בהערצה, הערכה, אהבה. אם כל הצרכים האלה נענים במסגרות אחרות בחיים, הצורך מתמעט עד שבמקרים נדירים הוא נעלם לגמרי.

אני מדברת על הצורך לייצר אומנות. השירה, ההומור והנגינה מענגים מעצם עשייתם, ולא על עשייה בימתית כזו אני מדברת. אלא על הצורך לעלות על הבמה, או לכתוב על הנייר ולהביע משהו מתוך עצמך.

יש לכך סיבה. יש מחסור שהפעולה הזו אמורה למלא.

אומנות נכתבת מתוך צורך. הצורך הזה מהדהד אצל צרכני האומנות ולכן הם מתחברים ליצירה.

אם ניצור אומנות מאושרת (בספק אם אפשר) מעט האנשים שירצו לצרוך אותה. מעט האנשים שאושר גדול מהדהד אצלם משהו.

חלקיקי המראה האלה שמדברים עליהם בפסיכולוגיה, אותם לחצנים רגישים במוח שלנו שמזהים התרחשות אצל אדם אחר ומחקים אותה, מתעוררים היטב כשהאומן מרטיט את אזוריו הפגועים וחסרי הסיפוק. הרי גם אצלנו בהיותנו צרכני אומנות, קיימים אותם החוסרים מהם יוצר האומן, ולכן אנו מתחברים לזה.

אומנות היא חסך של היוצר, וככל שהחסך גדול יותר, כך האומנות תגע ותצלול ברבדים העמוקים של חוסר הסיפוק.

נדמה את האומנות למים ואת החסכים שלנו לאדמה יבשה.

האדמה היבשה תספוג לתוכה את המים הנשפכים בשקיקה.

עכשיו נדמה את האומנות שוב למים, אך הפעם נדמה את צורך האומנות המאושר (אושר אמיתי ומלא סיפוק בכל רבדיו) למשטח שיש.

שפיכת המים לא תשפיע על השיש. השיש הוא חומר מלא ושלם בפני עצמו. אין בו חורים או סדקים- משמע חסכים. כלום לא עובר דרכו, הוא שלם ומלא- מסופק.

נכון, הוא גם לא יוכל להצמיח ניצנים.

אין השיש יכול להצמיח אומנות. הוא משעמם, מונוטוני, אטום, קשה. הוא גם יפה, חזק ושום דבר (כמעט) לא משפיע עליו.

כמוהו האנשים המאושרים באמת. אומנות כנה לא תוכל לצמוח מתוכם. הם יוכלו אולי להנות מטיבה אך לא יתחברו אליה ו/או יזדהו איתה.

האושר הוא שלם. אין חיפוש תמידי באושר האמיתי.

הרי הכל כבר קיים בך.

איך אם כך, אפשר להתמודד עם זה? מה נעשה עם 'אושר'? איזו משמעות תהיה לחיינו? מה נעשה עם עצמנו? בלי שאיפות?

כלל ראשון שלומדים במשחק הוא שדמות ללא רצון אין לה זכות קיום. כמוה דמות שהגשימה את רצונה: היא חדלה להתקיים במחזה, זה לא מעניין יותר.

אנחנו מפחדים מהאושר. האושר האמיתי.

יכולהיות שאנחנו גם לא באמת רוצים בו.

כשהרגשתי שהאושר שחוויתי 'גנב' ממני את העוגן החזק שלי- הכמיהה למשחק ולבמה- העדפתי להרחיק את האושר הזה מעליי ולקיים את המוכר והידוע לפיו חייתי כל חיי.

המושגים הם מושגים טוטאלים וכמובן שיש הרבה צבעים בין השחור והלבן שהצגתי. אבל אם נהרהר לרגע, ביוצרים הגדולים בהיסטוריה, זמרים, נגנים, ציירים, אפשר לומר שהרוב הגורף סבלו כל חייהם. רבים מהם התאבדו. לקחו סמים.

יצירת האומנות היא נחלתם של מחוסרי הסיפוק.

וחשבתי רק, שכדאי שנדע את זה

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

• אופטימיות יקרה לא בא לך לצאת מהמיטה? כל הימים נראים אותו דבר והם...
0 17/09/2013 | מיקה11

• געגועים לינקות הם קטנים ורכים, כאלה שרק נולדו, חסרי אונים בבכי שלהם...
0 22/07/2013 | האלכימאית

מה דעתך על האם אושר יוצר אומנות? ?
תגובתך: נא להקליד את תגובתך
כתובת אתר:	//:HTTP
שם:	נא להכניס שם	אימייל :	קבלת תגובות לאימייל