הסתיימה המלחמה בעזה והחיילים חוזרים הביתה,
בשבת הקרובה גביע הטוטו יצא לדרך עם משחקים ראשונים העונה של בכירות מקבוצות הכדורגל בישראל, מכבי חיפה עם יוסי בניון, מכבי תל אביב שהודחה השבוע מליגת האלופות על ידי מאריבור, הפועל תל אביב של ברקוביץ'.
האם זה אפשרי בכלל ככה לחזור לשיגרה כל כך מהר, אחרי חודש עקוב מדם פה נירצחו חיילים ישראלים שהגנו בחירוף נפש מפני הטילים של החמאס, חודש בוא נהרגו גם ילדים ואזרחים פלסטיניים, חודש של לחימה עיקשת במינהרות.
האם רואים סוף סוף את האור שבקצה המנהרה, הכדורגל כמה שהוא פשוט ולעיתים ניראה טיפשי בעיניי אוכלוסיה מסויימת, הוא המקרב רק דרך הכדורגל שוכחים לרגע את המלחמות ועוברים למלחמה עיקשת אך ספורטיבית, מלחמה על קר הדשא.
המלחמה על הבעיטה שתפציץ את חיבורי השער שתחדור את האוייב בדמות שחקנים.
פה המלחמה היא משחק היא לא הורגת אך שלא ניתבלבל הרגשות והאמוציות שמרגישים השחקנים ועוד יותר האוהדים, לא נתפסות על הדעת הטירוף שבמשחק הכדורגל הוא בלתי מתפשר.
וזה כל היופי שניתן להוציא את כל האמוציות והאגרסיות אך עדין להישאר בן אדם ותמיד לזכור בסוף שאחרי 90 דקות ותוספת זמן מגיע השריקה שמודיעה על סיום 'המשחק' ולא המלחמה.
לא חשובה הרמה של השחקנים גם אצלנו בכדורגל הישראלי שלא נחשבות מאריות הכדורגל בעולם, בכל משחק כל שחקן כל אוהד פשוט ניכנס לסרט מלחמה, הוא מרגיש שזה שלו שאין דרך אחרת חוץ מהניצחון ולכן ילחם על המגרש עד טיפת הזיעה האחרונה והאוהד לא יוותר ויצעק לעד בעד קבוצתו עד שיגמר קולו.
ככה זה כשאתה מרגיש שמשהו שלך פטריוטיות ללא גבולות, אך עם סוף טוב ללא הרג אזרחים ומקלטים.
ברוך הבא לכדורגל הישראלי.