כאן יש לי חברים מקסימים, ילדים כמוני, בגילים שונים. לעדי, קטן ביותר בינינו, לא מלאו שבעה חודשים והגדול בינינו, ליאור, עבר את גיל שמונה. איך יתכן שילד בן שמונה הגיע הנה? ובכן, כשליאור הגיע, הוא היה שונה. הוא לא דיבר ולא היה מסוגל לדאוג לעצמו, אבל אחרי שהתרגל אלינו נהיה כמו כולנו. עכשיו כולנו מדברים, ובעיקר צוחקים. גם עדי הקטן מדבר וצוחק כמו כולנו. חשוב לנו לצחוק ולשמוח, כמה שיותר, כי אם לא נצחק, יהיה לנו מאוד עצוב. עצוב כי אנחנו מאוד מתגעגעים אל ההורים שלנו, אל האחים והאחיות והחברים שנשארו שם למטה. לכולנו יש סיפור דומה, ולכן החלטנו שנהיה חבורה, והחלטנו לקרוא לה חבורת פיטנגו על שם... אה, כן, לא סיפרתי שיש לנו גם כלבלב מאוד חמוד בחבורה, כולנו אוהבים אותו והוא אוהב את כולנו, ולכן החלטנו לקרוא לחבורה על שמו, פיטנגו. איך פיטנגו הגיע הנה? בדרך כלל זה לא קורה לכלבים, הם עירניים וכשהדלת נפתחת הם ראשונים לקפוץ החוצה, אבל כנראה שפיטנגו נרדם וכשהתעורר היה מאוחר מדי.
כאן הזמן לא חולף כמו שם למטה, וכך נשארתי בת ארבע, אבל מאז שאני כאן למדתי הרבה דברים. אולי המילה "מאז" לא מתאימה כשהזמן לא חולף, אבל אין לי מילה אחרת. כך עדי נשאר בן פחות משבעה חודשים, וליאור נשאר בן מעט יותר משמונה, וכל השאר נשארו גם הם בגילים שבהם הגיעו הנה. וכמוני, כולם למדו הרבה מאוד דברים, אפילו פיטנגו.
איך הגענו לכאן? למרות שהגענו מרקעים שונים, הסיפורים על איך שהגענו הנה דומים מאוד זה לזה, גם הסיפור של פיטנגו הכלבלב. אז אספר את הסיפור שלי, שדומה לסיפורים של החברים והחברות שלי בחבורת פיטנגו. אבל קודם כל חשוב לי לציין שאני לא כועסת על אבא שלי. כשזה קרה אני חושבת שכעסתי, בעצם קשה לי לתאר מה הרגשתי. זה היה כל כך נורא שבכל פעם שאני מנסה להיזכר המחשבות בורחות לי. אני רק זוכרת שזה היה סבל שאי אפשר לתאר אותו, כל כך נורא היה הסבל. מה שכן זכור לי הוא שבהתחלה לא הבנתי איך קרה שאבא שכח אותי במושב האחורי במכונית. אבא שכל כך אהב אותי, שכל כך פינק אותי, שכל כך שמח לראות אותי כל יום כשחזר מהעבודה. לא הבנתי. מה, פתאום הוא הפסיק לאהוב אותי? עשיתי משהו כל כך רע שהוא לא רצה אותי יותר?

כעת, כשאני רואה - כן, מכאן רואים כל מה שקורה שם למטה, לא בעיניים אלא בדרך אחרת שאני לא יכולה להסביר – כשאני רואה איך כל לילה הוא בוכה יחד עם אמא, אבא הגדול, החזק והגיבור בוכה כמו ילד קטן, איך שניהם בקושי ישנים ואיך הם אומרים שוב ושוב כמה הם מתגעגעים אליי, אני יודעת שאבא מעולם לא הפסיק לאהוב אותי וכמובן גם אמא, ואני רואה כמה הם סובלים, וכל מה שאני רוצה הוא שיהיה להם טוב ושיחזרו לצחוק ולשמוח.
אמא ואבא ממשיכים ללכת כל בוקר לעבודה. אין להם בררה, הם צריכים לדאוג לפרנסה לא רק שלהם אלא גם של אחותי הקטנה ושני האחים הגדולים ממני. בעצם גם אחותי כבר גדולה ממני כי אני נשארתי בת ארבע והיא כבר כמעט בת חמש.
כפי שציינתי, אני לא כועסת על אבא, ומאוד מצער אותי שהוא סובל כל כך, גם הוא וגם אמא. לשניהם אני מתגעגעת ואת שניהם אני אוהבת ואני יודעת שיותר לא נתראה לעולם. אני כן כועסת על האישה שצרחה על אבא שלי, כשהוא היה שבור כולו מהאסון, צרחה שהוא רוצח ושמגיע לו לשבת בכלא כל ימי חייו. ואני כועסת על כל אלה שכתבו דברים נוראיים על שני ההורים שלי בפייסבוק ובווטסאפ, כאילו לא די הסבל הנורא שעובר עליהם. כולם חושבים שלהם זה לא יכול לקרות. גם הוריי חשבו שלהם זה לא יכול לקרות, ובעבר כשקראו בעיתון או ראו בטלוויזיה שקרו אסונות כאלה הם אמרו שהם לא מבינים איך הורים יכולים לשכוח ילד במכונית. עד שזה קרה לאבא שלי. מדענים שעוסקים בחקר המוח מסבירים את התופעה, מסבירים כיצד יתכן שלהורים מסורים שאוהבים את הילדים שלהם ודואגים להם ושומרים שלא יאונה להם כל רע קורה שבשעת לחץ כלשהו או הסחת דעת לא צפויה הם עלולים לשכוח את הילד במכונית הלוהטת ולהיזכר כשמאוחר מדי להציל אותו. כן, זה יכול לקרות לכל אחד, כך אומרים החוקרים ואני יודעת שזה נכון. אני יודעת שההורים של כל חבריי בחבורת פיטנגו, אפילו בני הזוג שאימצו את פיטנגו הכלבלב החמוד שלנו, היו אנשים טובים ואוהבים ומסורים ואחראים שלא האמינו שזה יכול לקרות להם. עד שזה קרה.
לומר שההורים לא אשמים זה אולי לא לגמרי מדוייק, כי אחרי כל הידיעות על האסונות האלה וכל הפרסום על כך שיש אמצעי התרעה שאפשר לרכוש, אפילו במחיר סביר, ולהתקין במכונית ובכך למנוע או לפחות לצמצם את הסיכוי שאסון כזה יקרה, הם היו בטוחים שלהם זה לא יקרה. הם לא האמינו לתשדירים ולפרסום מחקרים שטוענים שכל הורה אוהב ומסור ודואג עלול בנסיבות לא צפויות לשכוח את ילדו במכונית. לא האמינו ולא דאגו להתקן מתאים. את חגורות הבטיחות השומרות עליהם הם דואגים להדק, כי זה לשון החוק ומי שלא חוגר עלול לקבל קנס, אבל אין חוק שמחייב התקנת אמצעי התרעה על פעוט שנשכח במכונית, אז לא מתקינים.
אנחנו כאן בחבורת פיטנגו אוהבים חברה, שמחים וצוחקים, אבל מאוד לא רוצים שיצטרפו אלינו עוד ילדים (ופיטנגו מזכיר לי שגם כלבים נוספים מוטב שלא יגיעו הנה, למרות שהוא כלב מאוד ידידותי), כי אנחנו יודעים כמה סבל וצער מלווים כל נפש שמגיעה אלינו. אפשר וצריך למנוע את זה.
הילד המת לא סובל, כי מתים לא סובלים, הם לא מרגישים כלום. הסבל הוא בראש ובראשונה של הילד האהוב על הוריו בעת שהוא מתבשל עד מוות במכונית הלוהטת, ואחריו של ההורים שמתייסרים במשך כל שארית ימיהם.
אם אתם לא רוצים להצטרף אל אותם הורים, אם אתם לא רוצים שילדיכם יצטרפו לחבורת פיטנגו, אם אתם רוצים להמשיך להיות מסוגלים לשמוח ולצחוק, קיימות בשוק ובאינטרנט מערכות התרעה במחירים סבירים ואפליקציות להורדה לסמארטפון בחינם שיצמצמו את הסכנה או ימנעו אותה לחלוטין. לפרטים מלאים חפשו באינטרנט כתבה בשם "מוצרים למניעת שכחת ילדים ברכב" שפרסם ארגון בטרם או פתחו את הקישור הבא:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4405442,00.html