"בסוף החלטתי לכתוב את המכתב. לשפוך את הלב על הנייר, להפוך דם לדיו.
לא הייתי בטוח לגמרי שזו הדרך, אבל ביני וביניכם, כבר לא הייתי בטוח בשום דבר....
לא השתתפות כפויה בצער ביקשתי, אף לא דיבור מנחם מזויף... כל שרציתי היה מעט הבנה...
קורטוב רטוב של רגישות פנימית מלטפת.... ולא מצאתי...
ולא שלא חיפשתי.
הו, לא.
כל חיי הייתי מתחקה אחר החומר הנדיר הזה, עצוב אחר כל רגע של חיפוש עקר, ומנוצץ עיניים אחר מציאה אקראית פה ושם...
כך שזה לא שלא חיפשתי, או עצמתי עיניי. זה אתם שלא נתתם...
כי יכולתם לראותני מאותת בשארית כוחותיי על מצוקה רגשית מיידית, ולהמשיך להתחפר בקונכיית השיגרה שלכם, מוחים דמעת צדקנות במקרה הטוב, ומפטירים 'מישהו כבר ידאג לו, המסכן'...
אז זהו. שלא.
אותו 'מישהו' ערטילאי, שתפקידו לפי דברכם לבוא ולהושיעני, לקחתני על ברכיו, לחבקני, לדבר על ליבי, אותו מישהו לא בא.
יודעים למה? הוא עסוק. עסוק בעצמו. בחייו, בעבודתו, במשפחתו...
ה'מישהו' הזה הוא אתם. רק שאינכם רציתם לראות את זה כך...
'מספיק יש לי את הצרות שלי', נשמע לכם מוכר?!
רק שכחתם שכשאתם הייתם בצד של מושיטי היד לעזרה, היה מישהו שם למענכם. שמייד קפץ לדום ונזעק אל הדגל...
ניסה לעזור במשהו.... ואם לא יכל, אז לפחות דיבר והעלה חיוך על שפתותיכם...
לא באתי היום לזרות רגשות אשמה על ליבכם.
אחת בקשתי: ז כ ר ו נ י .
זכרו את מעשיי. זכרו איפה הייתי אני כשלכם כאב.
כי, הכתפיים שלי לא יותר רחבות משלכם...
אלו לא מילות פרידה, ח"ו. מהסיבה הפשוטה: תמיד אמשיך בדרכי זאת.
אני אהיה האיש שיטפטף צרי ניחומים על ליבכם בשעת הצורך. אני אהיה מנגב הדמעות כשאלו יצוצו להן.
אני אהיה כותל הבכיות כשאלו יטפסו מתוך הלב....
ואתם,
רק ז כ ר ו נ י ."