השאלה הקבועה של התאריכים הללו בשנה הכיצד עוברים מן העצב אל השמחה? שוב חזרנו לימים המבלבלים של מזג האוויר המועד הגיע, מרכינים ראש, עוצרים, עומדים בצפירות וזוכרים, לרגע אחד אסור לנו לשכוח.
דם המכבים, דם החיילים, דם האזרחים, דם הלוחמים, ייזכר בליבנו ומלווה אותנו מידי יום, זה שבזכותו אנו קיימים, מתקיימים במדינה הזו לטוב ולרע, בזכותם, הם נתנו את חייהם עבורנו, כדי לתת לנו את הביטחון, את השלווה והידיעה שיש בשביל מה להילחם.
הרגשתי לאורך כל היום כיצד מצב הרוח של האנשים משתנה, השירים ברדיו אט אט התמתנו, חששתי כיצד יהיה זה לעמוד עם הקטנה בצפירה, שישבה בשקט על הכיסא והקשיבה לקול הדומייה.
יש רגעים כאלה, בהם הצרות שלי מקטינות את חשיבותן, יש רגעים של "בום בפרצוף" עוד שנה למדינה, עוד שנה עברה מאז מותם של אלו שנתנו את ליבם.
זוכרת את הילד מהכיתה שאחיו נהרג באסון המסוקים, זוכרת את הביקור בשבעה, זוכרת את ההלם, את הסיפורים את החוסר אפשרות לעכל כיצד מאבדים מישהו כל כך קרוב ואיך עכשיו הילד איבד את אחיו?
לרגע אחד הכול נעצר, הכול כבד יותר, המחשבות רכות יותר, רגישות יותר, תחושת איחוד, תחושת ניצחון, תחושה מועקה על המחיר הכבד.
לרגע אחד, הכול נעצר, כואב, אסור לעצור לשנייה, אנחנו כאן אחד למען השנייה, למען המדינה, השלום, הביטחון ובמקצת הומור, שעוזר להתמודד, יש לנו ארץ נהדרת.
זוכרת.