כבר כמה ימים שהחצי ואני מתלבטים בשאלה מה עושים בערב יום העצמאות, האם לבקש בייביסיטר מההורים או לקחת סיכון ולנסות לצאת לחגוג ברחובות יחד עם הקטנה. אז לקחנו צ'אנס ושינינו קו מחשבה, שכנענו את עצמנו שיהיה כייף גם אם יוצאים בשעה מאוחרת יחסית בשביל הקטנה, בטוח תהיה זו חוויה בשבילה, זיקוקים כולם אוהבים, זה חייב להיות מדהים.

במאמץ על איחרתי לקטנה את שנת הצהריים כך שתישן עד מאוחר, אפשר להגיד שהצליח לי והקטנה התעוררה משנ"צ בשש וחצי  בערב, שעה וחצי לפני שעת ההשכבה הרגילה שלה.  בשמונה וחצי יצאנו מהבית מצוידים בעגלה, בגדים חמימים, כסף קטן וקטנה אחת מתוקה שמעט מפהקת ולא מבינה לאן לוקחים אותה.

חנינו רחוק, במקום שתכננו מראש, שיהיה נוח להגיע ונוח לצאת בלי לעבור עם האוטו בכל ההמולה. רבע שעה הליכה עם העגלה, שפע של אנשים מתכנסים והולכים גם הם כמונו אל ההופעות בפארק. עוד הייתי תמימה וחשבתי שאזכה לראות זוג הורים ואת הבן שלהם שנמצא בגן של הקטנה, אז חשבתי.

הדרך אל הפארק הייתה מלווה בצפיפות איומה, השפרצות ספריי שלג לכל עבר שבדרך נס לא פגעו בקטנה, אינספור הורים עם עגלות וסיגריה ביד, דוכני מכירה שכנראה לא קיבלו אישור למכור בפארק אז הציבו את הדוכן ליד הכביש, כל כך מפריע להמונים.

בניסיון נואש להיכנס לתוך הפארק בסוף הצלחנו, מצאנו חצי מטר של דשא להעמיד בו את העגלה, הקטנה שנבהלה מההמולה העדיפה להישאר על הידיים. בזמן ששלחתי את החצי להביא לנו שיערות סבתא ניסיתי לרקוד ולקפץ עם הקטנה לצלילי מירי מסיקה ברקע, היה קצת קשה, אנשים עוברים ושבים, שוטרים תופסים ילדים עבריינים שהצליחו להכניס ספרי שלג אל הפארק.

אחרי חצי שעה שאני לבד עם הקטנה, אין קליטה בנייד ועל לפגוש את ההורים עם הילד מהגן של הקטנה כבר ויתרתי כי כל כך צפוף ומיליון אנשים עכשיו גם החצי נעלם איפשהו בין הדוכנים.

ובזמן שהופעת זיקוקי הדינור מתעכבת והחצי אינו מראה סימנים, מירי מסיקה שהתחילה במופיע ליצנות עם כובע ו3 פינות אני כבר חשבתי שזהו, כאן נגמר הערב ואז צץ לו החצי, עם שיערות הסבתא המיוחלות ובקבוק מים. לא להאמין שהרגע הזה קרה. מסתבר שבדוכני האוכל יש מיליון אנשים שעסוקים בלדחוף, לצעוק, לריב, ללכת מכות אבל לקנות אוכל? יש תור ענק לחכות.

את שיערות הסבתא חיסלתי עם הקטנה תוך פחות משתי דקות. היה טעים ונוטף סוכר.

עייפה מלהחזיק את הקטנה זמן רב על הידיים, החצי ואני החלטנו לרדת לשוליים ויצאנו מהפארק, אל הכביש שנסגר לתנועה, מצאנו פינה, הזיקוקים החלו, הקטנה הייתה בהלם והתלהבה, כמה רגעים בודדים של אושר ושמחה, מופע אורות ופיצוצים מדהים ומרגש, חג עצמאות שמח למשפחה שלי. אפילו תפסנו תמונה משפחתית בה הקטנה נראית עייפה ומתמיד ובמועצה לשלום הילד אם יראו את התמונה יכריזו עלינו בתור הורים מתעללים.

לאחר הזיקוקים התחלנו את מסע החזרה לאוטו שהיה ארוך ומסובך לא פחות, עוד דוכני מכירה, ממש על הצומת , שוב אנשים דוחפים, עוד הורים שמעשנים ליד הילדים שלהם, עוד השפרצות ספריי שלג לכל עבר, הרגשה של בלגאן וגן חיות בהם החיות הם האנשים ומתנהגים כמו בהמות, בפראות, כל כך מגעיל. ניאנדרטליים.

בפקק להולכי הרגל עצרנו להפסקה וקנינו לי סוכריית תפוח. זו היה עוד רגע מדליק מכל הסיוט של הערב, כמה רגעים עם משהו מתוק (לפני שניה זללתי שיערות סבתא, מה עוד מתוק?!) את התפוח הזה טעמתי לראשונה ואולי במחיר הטעם אני עוד אצטרך לבקר אצל הרופא שיניים.

הגענו הביתה אי שם אחרי השעה 11, הקטנה נשארה ערה בנסיעה.

לסיום? אני לא כל כך יודעת מהו חג העצמאות והיכן הגאווה הישראלית, לאור מה שנחשפתי אליו אתמול הדעה שלי עלינו כישראלים טובים והוגנים מוטלת בפסק. אנשים אינם יודעים להתנהג, הם צועקים, הם מקללים, הם מרביצים, חסרי רחמים, התחשבות ותשומת לב למה שקורה סביבם.

עבור הקטנה זו כנראה הייתה חוויה מתישה בעיקר אך את רגע הזיקוקים והשמחה שלה אני לא אשכח. לקח לשנה הבאה? נבוא רק לזיקוקים אבל בלי להיכנס לפארק, נמצא פינה צדדית בעיר בה אפשר לצפות במופע היפה, רק אם אפשר, בלי להתקרב להמולה.

האלכימאית מאוכזבת, גאווה ישראלית איננה קיימת.