הוא היה רק בן 3 וכבר חשבתי שיש לו יותר אנרגיות מרוב הילדים. הוא לא היה מפסיק לזוז, כל היום מטפס על קירות, רץ מצד לצד, לא יכול לשבת על הכיסא בשקט, היה קוטע אתנו בדיבור ולא מצליח להירגע לרגע. כן, הילד שלי סובל מהיפראקטיביות.

 

שהוא עלה לכיתה א' המורה התלוננה שהיא לא מצליחה להעביר את השיעור בשקט כי כל היום הוא היה מפריע לה, צועק בכיתה, רוקע ברגלים מנסה לזוז עם הכיסא, מפריע לילדים שלידו ללמוד, היא ביקשה לשלוח אותו לאבחון שיגידו לי שהילד סובל מהיפראקטיביות ויביאו לו ריטלין, שרגע, שיצליח להעביר את השיעור בשקט וללמוד.

 

אני לא אשקר, פחדתי, שמעתי כל כך הרבה על ריטלין ועל התופעות לוואי שלו, לא רציתי שהילד שלי יסבול, האנרגיות שלו, ההיפראקטיביות שלו זו הייתה השמחה שלו. לא יכולתי לתת לו תרופה בשביל שיפסיק להיות מישהו.

 

החלטתי לנסות לטפל בבעיית ההיפראקטיביות שלו בעצמי. החלטתי לשבת אתו כל יום בבית ולנסות להרגיע אותו, היינו יושבים כל פעם קצת, כל פעם מוסיפים עוד דקה, עוד חצי דקה, רק שיצליח לשבת בשקט ולהיות מרוכז, בהתחלה זה היה לו מאוד קשה, אבל אם הזמן הוא הצליח להישאר מרוכז ולשבת בכיסא במשך שעה וחצי.

 

כמובן שזה לא היה הדבר היחיד שעשיתי בשביל לעזור ולטפל לו בבעיית ההיפראקטיביות, הייתי לוקחת אותו לחוג ג'ודו שיוציא את האנרגיות שלו שם, והייתי לוקחת אותו לגן שעשועים כל בוקר לפני השיעור שיוציא עוד אנרגיות, ופעמיים בשבוע הייתי לוקחת אותו לחוג כדורסל.

 

ככה כל שבוע כל פעם עד שהוא למד והבין שאת האנרגיות שלו הוא מוציא במגרש הכדורסל, בגן השעשועים לפני השיעור ובחוג הג'ודו ושהוא מגיע לכיתה הוא יושב בשקט, מתרכז בשיעור ולומד. לא האמנתי שהצלחתי, אבל הילד שלי הצליח לשלוט בהיפראקטיביות שלו.

 

אני לא אשקר ואגיד שזה היה קל, זו הייתה דרך קשה ומלאת תהפוכות, היו הרבה דמעות, בכי וצעקות בזמן התהליך, אבל בסוף היה שווה את זה. הצלחתי לגרום לילד הקטן שלי להתרכז בלימודים בלי שהוא צריך לקחת כל בוקר כדור שירגיע אותו לפני השיעור.

 

לסיכום, אני רק רוצה להגיד שלא חייבים לפנות לכדורים, תרופות או כל פתרון כימי אחר בשביל לטפל בבעיה של היפראקטיביות, אם הרבה מאמץ ועבודה קשה ניתן להגיע לאותן תוצאות בלי להכניס חומרים שמבחינתי נחשבים מסוכנים לגוף של הילד שלי.