שישי בערב הוא זמן מעולה לצאת להופעה. כנשואה למוזיקאי מוזר לי ללכת להופעה בה הוא לא מופיע אלא משתתף כמוני כקהל. אתמול, היה באמת ערב מיוחד. אלה היו סיילם שקרעו את הבמה באנרגיות המטורפות שלהם, הרקידו את הקהל לפוגו משתולל ברחבה וגולת הערב, רון, רון האגדי, אפשר כמעט היה להרגיש גם את אקסל רוז אתנו על הרחבה.
קצת אחרי השעה עשר הגענו למועדון הרידינג 3, מקום שלא הכרתי קודם. הרבה מרחב, מעוצב ונעים מאוד לעין, מיזוג אוויר שלשלם שינוי באמת עובד ומרגישים אותו, בר קטן עם מבחר לא מאכזב ושפע אנשים לבושים שחורים. השיער הארוך מככב בסצנת המטאל, לא רק לנשים. קוד הלבוש איננו מוגדר מראש אבל לכולם היה ברור שזה יהיה שחור, אפילו לי שלא הייתי בהופעות כאלה כבר כמה שנים טובות והרגיש נעים וטוב להגיע להופעה כזו, הרגשתי קצת "שחזרתי הביתה".
ראיתי שפע אנשים מוכרים, רק בפנים, שמות אני כבר לא זוכרת. החצי ואני פגשנו אנשים מוכרים, שיחות שמעלות נוסטלגיה, איך היינו פעם. לראות אנשים חדשים, מתלהבים, נרגשים, כולם נראים הילדים הטובים, האנשים שבאים להתפרע על הרחבה ולא להרוג את השני, מקסימום יהיה פה פוגו עצבני שלכאורה מבהיל מאוד לצפות מהצד בריקוד המטאל המסורתי, אך יחד עם זאת עושה חשק להתערבב כך עם כולם, אך לא בשבילי, המחיר של סימן כחול אינו מתאים, במיוחד לא לאלכימאית עדינה שכמוני.
ההופעה של סיילם הוקדשה להשקה מחודשת לאלבום "קדיש", שירת הגראולינג חסרת הרחמים של זאב הרעידה את הקהל, באנרגיות, במילים הכואבות שקראתי רק בדיעבד, אנרגיות התופים והגיטרה, הורגשו אחווה נעימה וטובה בין הקהל. הסצנה בארץ היא קטנה אך גם אוהבת ומחבקת, ניתן היה להרגיש זאת ביראת הכבוד לקהל כלפי סיילם ובייחוד כלפי רון, הגיטריסט האורח (הוא מנגן עם אקסל רוז!!) שהגיע לארץ לראשונה ולפי הסיפורים קיבל קבלת פנים חמה ונעימה.
לסיכום הערב, הסאונד היה לטעמי טיפה חזק מידי, אהבתי מאוד לחזור הביתה עם אותו הריח שיצאתי אתו מהבית ובמקום כמעט ולא עשנו, לשם שינוי מועדון שמקפיד על חוק האיסור עישון.
היה נחמד להיזכר בימים האלה של פעם, כשעוד היינו מתבגרים סגנון מוזיקה מטורף שרק בעלי שריטה יבינו.
סיילם, אתם טובים, היה חזק!